אינו גובה עד שידירנה שמא קנוניא עשו על ההקדש וכו'. התוס' ז״ל בפ' שום היתומים (ערכין דף כ"ב כ"ג) פירשו בין בתירוצא קמא דאמר שם ע״כ לא פליגי אלא בבריא אבל בשכ״מ דברי הכל אדם עושה קנוניא בין בתירוצא בתרא שתירצו הכא בשאלה דהקדש קא מפלגי דיש לחלק בין קנוניא דרב הונא לקנוניא דמתני' דקנוניא דרב הונא הוי זוטרתי להפטר משבועה ובקל יבא אדם לעשותה אבל קנוניא דהקדש חמירא טפי ולא יבא האדם לעשותה בנקל כ״כ ובהכי תירצו לתירוצא קמא דרב הונא היכי שביק ר' יהושע ועביד כר״א דמדקאמר שכ״מ משמע אבל בריא עושה קנוניא ולר' יהושע אפי' בריא אינו עושה קנוניא ובהכי אתי שפיר דקנוניא כי ההיא דרב הונא מודה ר״י דעביד לה בריא משום דהוי קנוניא זוטרתי וכי פריך בגמ' לימא רב הונא כתנאי אמרה לשמעתיה מכ״ש פריך דכיון דרב הונא אמר אפילו קנוניא כי האי לא חיישינן כ״ש לקנוניא דמתניתין ור' אליעזר דאמר במתני' דחיישינן לקנוניא רבתי כ״ש דחייש לקנוניא זוטרתי ולית ליה דרב הונא א״כ רב הונא כתנאי אמרה לשמעתיה וכן בתירוצא בתרא דשאלה דהקדש הוצרכו התוס' ז״ל לחילוק זה משום הך קושיא גופא דכיון דאית שאלה בהקדש כב״ה דקי״ל הכי א״כ אמאי קאמר רב הונא דבריא עושה קנוניא אע״ג דמצי למעבד שאלה אלא ודאי דקנוניא זוטרתי כי ההיא עביד אע״ג דקנוניא רבתי כמתני' לא עביד היכא דאיכא שאלה ועל פי דרך הר״ן ז״ל בפרק אלמנה ניזונית ודחה דברי רבינו ז״ל על פי שיטה זו ואם כן לא ידעתי מה שהקשה עליו הרב בעל כ״מ ז״ל שלא חששו בגמרא לחילוקו דכפי שיטה זו בין בתירוצא קמא בין בתירוצא בתרא חששו מחילוק זה כדי ליישב לרב הונא. ולתת טעם לרבינו ז״ל נ״ל לומר דרבינו ז״ל פסק כסתם משנה דפרק שבועת הדיינים דאמרו שם (דף ל"ח:) נשבעין להקדש ופירשו להפרע מן ההקדש משום דסד״א דאין אדם עושה קנוניא על ההקדש קא משמע לן והקשו (דף מ"ב:) מרב הונא דאמר דאין אדם עושה קנוניא ותירצו דרב הונא לא אמר אלא בשכ״מ אבל מתני' בבריא משמע דסתם מתני' קא אמרה דבבריא עושה קנוניא ולא עביד שאלה משמע דלא קי״ל כי תירוצא בתרא דגמרא דהיכא דאיכא שאלה לא עביד קנוניא אלא כי תירוצא קמא קי״ל וזה טעם נכון לדברי רבינו ז״ל דרבינו ז״ל אינו מחלק בין קנוניא לקנוניא כמו שחלקו התוס' ז״ל והר״ן ז״ל ומ״מ מה שחילק רבינו ז״ל בין בשעה שהקדיש לאחר שהקדיש ופירש מימרא דרב הונא דאיירי בשעה שהקדיש כלומר שעסוקין באותו ענין כדפירש הרב בעל כ״מ ז״ל ולכך כיון דאמרו סמוך להקדש סמכינן אטעמא דאין אדם עושה קנוניא בשכ״מ א״כ קשה עליו הסוגיא דפרק שום היתומים דהקשו לימא כתנאי אמרה לשמעתיה דאמאי הוי כתנאי הא אי רב הונא אמר דאין אדם עושה קנוניא הוא היכא דאמר כן בשעה שהקדיש אבל מתני' גירש האשה אחר שהקדיש וחיישינן לקנוניא. מיהו לזה י״ל דהיכא דאמרו אחר שהקדיש מדלא אמרו בשעה שהקדיש חיישינן לקנוניא אבל גירושין אע״פ שעשאן אחר שהקדיש הרבה אין הוכחה במעשיו דנחית לקנוניא כמו באמירה שיש להוכיח דיש קנוניא בדבריו מדלא אמר כן בשעה שהקדיש. אבל מ״מ קשה הסוגיא דפרק שבועת הדיינין דמקשה מרב הונא על מתני' דנשבעין להקדש דהא אין אדם עושה קנוניא על ההקדש דמאי קושיא רב הונא לא קאמר הכי אלא כשאמרו בשעה שהקדיש אבל מתני' איירי שהודה אחר שהקדיש. מיהו לזה יש לומר ג״כ דמתני' סתמא מיתניא אפילו שהודה הלוה כן בשעה שהקדיש ומ״מ אי מה שכתב רבינו ז״ל חילוק זה הוא מטעם הקושיא שהקשו על הרי״ף ז״ל כדכתב הרב בעל כ״מ ז״ל לא היה לו להפריז על המדה ולומר דאפילו שיש בידו שטר מקויים ואמר תנו אם היה אחר שהקדיש לא מהני כלל דמי שתמה על הרי״ף ז״ל לא תמה על כך אלא היכא דאין בידו שטר מקויים אבל אם יש בידו שטר מקויים אפילו לא אמר תנו דין הוא שדבריו יועילו לפוטרו משבועה וכ״ש היכא דאמר תנו: