מתני' מכות. מלקות ארבעים:
בשלשה. דכתיב ונגשו אל המשפט ושפטום שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן שלשה:
משום רי"א בעשרים ושלשה. דמלקות במקום מיתה עומדת דכיון דעבר על אזהרת בוראו ראוי הוא למות ומיתה זו קנס עליו הכתוב:
עיבור החדש. היינו חישוב דעיבור לחשב אם יעברוהו דאלו קידוש סובר תנא דידן דלא צריך וכרשב"י לקמן בגמרא ואיידי דתני עיבור השנה דהוי חישב והתם לא סגי דלא תני עיבור דאמירה בעי שיהא אדר שני דאי שתקי ממילא אינה מעוברת תני נמי גבי חדש עיבור וקרייה נמי לחישוב עיבור ואשמועינן דחישוב בעינן אבל לא קידוש כרשב"י:
עיבור השנה. שהיו ב"ד יושבין ורואין אם צרכין לעבר מפני האביב והתקופה בשלשה:
מתחילין בשלשה. שיעיינו אם יש להושיב ב"ד על כך שיעיינו בדבר אם אחד אומר צריך ושנים אומרים א"צ ודאי א"צ עיבור בטל היחיד במיעוטו שנים אומרים לישב ואחד אומר שלא לישב הולכין אחר השנים ומוסיפין עוד שנים והרי כאן חמשה שנים אומרים לעבר ושלשה אומרים שלא לעבר בטלו השניה במיעטן שנים אמרים א"צ ושלשה אומרים צריכה הולכין אחר הרוב ומוסיפין עוד שנים שיהיו שבעה שמעברין אותה ובגמרא מפרש הני שלשה וחמשה ושבעה כנגד מי:
גמ' ר"א. פריך לרבנן למה לא יהו מכות בכ"ג הרי פעמים שמת ממכותיו כדתנן פרק אלו הן הגולין לקה ומת תחת ידו אם כן ה"ל ד"נ והן בכ"ג:
מתני' סמיכת זקנים. על ראש פר העלם דבר של ציבור:
ועריפת העגלה. לאו דוקא עריפה דלא תני בה שלשה אלא במדידת העגלה פליגי ובגמרא מייתי לה מקראי דכתיב במדידה:
בשלשה דברי ר"ש. בגמרא מפרש טעמא:
החליצה בשלשה. דכתיב ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים זקנים שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי שלשה:
והמיאונין. קטנה יתומה שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה ויוצאת במיאון שממאנת בבעלה צריך שיהיה בשלשה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקנו ומיאונין דרבנן דמדאורייתא אפילו מיאון לא בעיא דאין קידושי קטנה כלום אא"כ קדשה אביה דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה:
נטע רבעי. אם בא לחלל על המעות:
ומעשר שני שאין דמיו ידועין. כגון פירות שהרקיבו שאין להן שער ידוע:
בשלשה. דמידי דממונא הוא:
ההקדשות. הבא לפדותן צריך שלשה לשומן:
והערכין המטלטלין. בגמרא מפרש:
והקרקעות. בגמרא מפרש:
אחד מהן כהן. דבערכין כהן כתיב כערכך הכהן:
ואדם כיוצא בהן. אמר דמי פלוני עלי צריך שיהיו עשרה ואחד מהן כהן שישומו אותו כמה הוא יפה למכור בשוק ונותן דמיו:
מתני' דיני נפשות בכ"ג. לקמן בפרקין יליף לה במתני' הרובע והנרבע. שור שרבע אשה ובהמה שנרבעת לאיש נידונים הבהמה ליסקל בכ"ג כאדם הרובע דאיתקש להדדי והרגת את האשה ואת הבהמה ואיתקש בהמה לאשה מה אשה בכ"ג אף בהמה בכ"ג והיינו רובע:
ואומר ואת הבהמה תהרוגו. בנרבע כתיב ואיתקש לאיש:
שור הנסקל. שנגח אדם ומת:
כמיתת הבעלים. כלומר כמו שהיה הבעל נדון בכ"ג אם היה חייב מיתה כך מיתת השור דהאי בעליו יומת קרא יתירא הוא להך דרשא ולא דנתחייב קטלא דכתיב מות יומת המכה רוצח הוא על הריגתו חייב מיתה ולא על הריגת שורו:
הארי והזאב כו'. שהמיתו אדם נידונין בסקילה כשור:
ברדלס. חיה היא:
כל הקודם להרגן. אם המיתו אדם זכה וא"צ להביאן לב"ד:
רע"א מיתתן בכ"ג. ואיכא בין ת"ק. לר"ע דלת"ק אף נחש בכ"ג ולר"ע נחש הקודם להרגו זכה שסלק מזיק מן העולם: