גמ' ה"ג כיני מתני' כו' וכ"ה בסנהדרין. וה"פ הא דתנן שרגלים לדבר רבנן הוא דקאמרי וה"ק שרגלים לדבר שמת מחמת מכה זו שהרי מתחלה אמדוהו למיתה אבל ר"נ קרא קדריש כדמסיק ולא שייך לומר שרגלים לדבר:
ה"ג שני אמודין רבים על אומד אחת. וה"פ רבנן סברי דכיון דאיכא האומד הראשון למיתה גם האומד האחרון שמחמת המכה מת הם רבים על האומד האמצעי שלא מחמת המכה מת כיון שהיקל הלכך חייב:
רבי נחמיה אומר האומד האמצעי עדיף שביטל הראשון והאומד האחרון לאו כלום דאמרינן דבר אחר גרם המיתה:
על משענתו. מתרגמינן על בורייה שנתרפא לגמרי ונשען על כחו:
וכי תעלה על דעתך. ל"ל למימר ונקה המכה ממיתה:
אלא. אפי' אמדוהו מתחלה למיתה והיקל ממה שהיה והכביד לאחר מכאן ומת בא הכתוב ללמדך אם יקום והתהלך בחוץ ואמדוהו למשענת חיים ונקה המכה ואפי' מת לאחר מכאן שחזר והכביד:
מה טעמון דרבנן. כלומר איך מפרשים לקרא:
וכי אין אנו יודעין שאם אינו מת שהוא נופל למשכב. דהא הך ונפל למשכב נמי כוונתו שלא מנת א"כ היינו הך א"נ איפכא קשיא ליה כיון דכתיב ונפל למשכב ממילא ידעינן שלא מת:
ה"ג אלא בשלא אמדוהו למיתה אם בשלא אמדוהו למיתה הדא הוא דכתיב אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה הא אם לא קם חייב אלא בשאמדוהו למיתה אם בשאמדוהו למיתה הדא הוא דכתיב רק שבתו יתן ורפא ירפא וכן הוא בירושלמי בסנהדרין. וה"פ אלא ולא ימות דקרא היינו שלא אמדוהו למיתה ונפל למשכב הוא דחייב בשבת אבל אמדוהו למיתה אף על פי שנתרפא אחר כך פטור משבת דכיון דאמדוהו למיתה כבר נפטר משבת דקים ליה בדרבה מיניה ופריך אם בשלא אמדוהו למיתה הדא הוא דכתיב אם יקום כו' כלומר אימא סיפא אם יקום כו' הוא דנקה המכה הא אם לא קם חייב מיתה אמאי הא מתחלה לא אמדוהו למיתה וכבר יצא מבית דין זכאי ושוב אין חיוב מיתה עליו ומשני אלא בשאמדוהו למיתה וה"ק אמדוהו למיתה ולא ימות שהיקל ממה שהיה ולאחר מכאן הכביד ונפל למשכב אם יקום כו' ונקה המכה הא אם לא קם חייב מיתה אף על גב שהיקל בינתיים וכרבנן ופריך הדא הוא דכתיב רק שבתו יתן כו' א"כ דאיירי בשאמדוהו למיתה מאי האי דכתיב רק שבתו יתן הא אף שחזר לבריאותו אין לו ליתן שבת דאיפטר ליה משעה ראשונה שהיה עליו חיוב מיתה שהרי אמדוהו למיתה:
חידוש מקרא הוא שיתן. גזירת הכתוב הוא שיתן שבת אם לא מת אע"ג שאמדוהו תחלה למיתה:
אומד של טעות היתה. לכך חייב בשבת דלא מיפטר באומד הראשון דהא חזינן שהיה האומד בטעות:
מה נפיק מביניהון. הא מיהת לתרווייהו חייב בשבת:
ומשני אמדוהו למיתה והיקל ממה שהיה והכביד לאחר מכאן ומת:
ה"ג מ"ד חידוש כו' אם לא נתן צריך שיתן מ"ד אומד של טעות לא נתן אין אומרים לו שיתן נתן מהו שיטול מתני' מסייע לדין כו' וכ"ה בסנהדרין. וה"פ למ"ד חידוש מקרא הוא שיתן כל שנתחייב פעם א' חל עליו החוב אע"ג שנפטר בראשונה ובאחרונה ומ"ד אומד של טעות היה א"כ ה"נ אמרי' אומד האמצעי היה בטעות שהרי מת ואנו אומרים מחמת מכה מת והשתא מיבעיא ליה למ"ד אומד של טעות היה אם כבר נתן שבת משעה שאמדוהו לחיים או משעה שהיקל ואח"כ מת מהו שצריכין יורשי המת להחזיר או לא:
ה"ג מתני' מסייע לריב"ח אמדוהו לחיים ומת מאימת מונין לו משיכביד הדא אמרה אומד של טעות היה ואין תימר חידוש מקרא הוא שיתן משעה הראשונה מתני' מסייעא לרשב"ל אמדוהו למיתה וחי' מאימתי מונין לו משיכביד א"ר יוסי לית כאן משיכביד אלא משעה שיקל הדא אמרה חידוש מקרא הוא שיתן אין תימר אומד של טעות היה נותן עד שימות וכ"ה בסנהדרין. וה"פ הא דתניא אמדוהו לחיים ומת מונין משעה שיכביד ופטור משבת ש"מ דאמרינן אומד טעות היה דאס"ד חידוש מקרא הוא לעולם הוא חייב בשבת שכבר נתחייב משעה הראשונה וברייתא דתניא אמדוהו למיתה וחי מונין משעה שיקל אתיא כמ"ד חידוש מקרא הוא דאס"ד אומד של טעות היה אינו נותן משעה שיקל אא"כ חזר לבריאותו ממש דהא אם הכביד לאחר מכאן ומת פטור דאמרי' אומד האמצעי בטעות היה: