מתני' נזיר שגילח. נזיר שהביא קרבנותיו וגילח עליהן את"כ נודע לו שנטמא בימי נזירותו:
אם טומאה ידועה. בשעה שעבר על הטומאה נודע לאדם שיש שם טומאה סותר וחוזר ומונה נזירות אחרת אע"פ שכבר גילח:
אם טומאת התהום. בגמ' מפרש איזה טומאת התהום:
אינו סותר. אע"פ שודאי טמא היה כיון שלא נודע אינו סותר דכך הלכה בנזיר:
אם עד שלא גילח. תגלחת טהרה אע"פ שכבר הביא קרבנותיו הואיל ונודע לו קודם הגילוח:
בין כך ובין כך. בין טומאה ידועה בין טומאת התהום סותר דכך גמירי טומאת התהום סותר אא"כ נודעה אחרי טהרתו כולה:
מתני' כיצד. דין טומאת התהום:
ירד לטבול במערה. שהיה טמא טומאת שרץ או טומאה אחרת כיוצא בה שאינה של מת וירד לטבול מטומאתו:
ונמצא. כזית מן המת צף על פני המים ספק נטמא בו או לא טמא ואם כודע לו טומאה זו אף אחר הגילוח טמא שזו היא טומאה ידועה שאפשר שיראוה אדם והא דנקט ירד לטבול רבותא קמ"ל אף ע"ג שהטובל מטומאתו נזהר מכל דבר המטמא אפ"ה לא אמרינן שאח"כ נפל או שהיה זהיר מליגע בה וטמא:
נמצא משוקע בקרקע המערה. במקום שטבל ובודאי נטמא אם נודע לו אחר שגלח טהור ואינו סותר דהיינו טומאת התהום שלא ידע בה אדם:
ירד להקר. ואפילו ירד להקר ולהצטנן ולא לטבול שעכשיו אינו זהיר מטומאה אפ"ה טהור אם לא היה טמא טומאת מת אבל אם ירד ליטהר מטומאת מת וטבל במערה שהיה המת משוקע שם והשלים נזירותו או טמא מת שטבל ואח"כ קיבל עליו נזירות והביא קרבנותיו וגילח ואח"כ נודע לו שהיה טמא בטבילה שטבל קודם הנזירות טמא וסותר שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור:
שרגלים לדבר. כלומר טעם ועיקר לדבר לומר דלא גמירי הלכתא לטומאת התהום שהיא טהורה בנזיר אלא כשהיה הנזיר בחזקת טהור ולא כשהיה בחזקת טמא: