להקיש שלשה לשנים. איפכא ה"ל למיתני להקיש שנים לשלשה אלא בר"ש ובר"ע נקט הכא לכך תנא בכולהון בשוה:
מה שלשה מזימים את השנים. דהא רובא נינהו:
ומנין אפי' מאה. שנים מזימין אפי' מאה שהעידו יחד:
ת"ל עדים. כלומר אפילו מאה אין להם אלא דין שני עדים:
מה שנים אינן נהרגין עד שיזומו שניהם. דכתיב הנה עד שקר העד ואמר מר כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרט כך הכתוב אחד:
עד שיהיו שלשתן זוממים. והוא שהעיד כל אחד בתוך כדי דיבור של חבירו אבל אם העידו שנים ואחר זמן העידו אחרים הרי הן שתי כתות לכל דבר:
לא בא הכתוב כו'. לא הוצרך ללמדנו זאת דממילא ידעינן ששנים מזימין את השלשה שהרי השנים כגזרים לכל עדיות וממילא ידעינן שאין זוממין עד שיזומו כולם שהרי כולם כאחד נעשו עדים וקרא כתיב והנה עד שקר העד ולא בא אלא להחמיר עליו שלא תאמר הואיל ובלא הוא היתה העדות מתקיימת לא יעשו בו דין הזמה לימדך הכתוב שאף הוא ממקיימי דבר:
על אחת כמה וכמה כו'. שמצינו מדה טובה מרובה ממדת פירענות במדה טובה הוא אומר נוצר חסד לאלפים ובמדת פורענות הוא אומר על שלשים ועל רבעים:
בד"א בדיני נפשות. דכתיב והצילו העדה ומהדרינן אזכותא דמצוה לבטל העדות בקל כדי להציל הנפש:
אחד דיני ממונות. נמי עדותן בטלה:
בזמן שהתרו בהן. בד"נ איירי כלומר כי אמרינן דבטלה זהו בזמן שהקרוב או הפסול נשתתף מתחלה להיות מן המתרין בעובר עבירה אבל אם לא התרו בהן ולא כיון להיות עד בדבר לא בטלה עדות האחרים בשביל ראייתו של זה:
מה יעשו שני אחין שראו. עם שלישי מן השוק באחד שהרג את הנפש: