מתני' ביתו אסור מלהכניס ולהוציא. מביתו לחצר בין הוא בין אנשי החצר וכגון שביטל להם רשות שיש לו עמהם בחצר ולא ביטל להם ביתו הלכך ה"ל ביתו רשות דידי' וחצר רשות דידהו:
ושלהם. בתים שלהם מותרים להוציא מהן לחצר בין הוא בין הם דהא בתים שלהם וחצר רשות אחת הם והוא אע"ג דלא עירב ה"ל כאורח לגבייהו שאורח מטלטל ברשות אכסניא שלו:
נתנו לו. הם רשות חצירן:
הוא מותר. להוציא מביתו לחצר שהכל ברשותו:
והן אסורין. אפי' מביתו לחצר ואע"ג דרשות אחת הן דחד לגבי רבי' הוי אורח אבל רבים לגבי יחיד לא הוו אורחים:
היו שנים. ששכחו ולא עירבו ושאר בני החצר בטלו להן רשותן שניהן אוסרין זה על זה מפני שהחצר היא של שניהם והבתים מיוחדים כל בית לבעליו ואין מוציא מרשות המיוחדת לו לרשות שלו ושל חבירו ואע"ג דהדר חד מינייהו ובטיל ליה לחבריה אינו מועיל הואיל ובשעה שבטלו בני החצר רשותם לאלו השנים שלא ערבו היו אוסרים זה על זה אישתכח דבטול קמא לא מהני וכי הדר מבטיל לא מצי לאקנויי רשותא דידהו דהא לא קנייה הלכך בני חצר שקצתן עירבו וקצתן לא ערבו אותן שלא ערבו מבטלין רשותן לאותן שערבו ואין אותן שערבו מבטלין רשותן לאותן שלא ערבו דאסרי אהדדי והמבטל רשותו לבני החצר צריך שיפרש שמבטל לכל אחד ואחד:
גמ' שביטל רשותו. והרי הוא כאורח לגבייהו וכדפרישית במתני' מהו שתחזור חלילה. שנים הדרין בחצר אחד ולא עירבו מהו שיהא זה מבטל רשותו לזה עד שיעשה צרכיו ואח"כ יבטל זה שעשה צרכיו לזה שביטל מתחלה:
ופריך מתניתא פליגא וכו'. דס"ד הא דרשותן מותר לו היינו ע"י שיבטלו הם רשותן לו וש"מ דחוזר חלילה:
ומשני שביטל רשותו. לכך מותר בשלהם הואיל וביטל רשותו וכדפרישית:
ופריך והתנינן בסיפא נתנו לו רשותן הוא מותר וכו'. הרי שהוא ביטל להם והם חזרו וביטלו לו וקשיא לשמואל: