כל המחויב בקרבן שנדר לא יביאנו אלא מן החולין דכתיב וזבחת פסח צאן ובקר ופסח אינו בא אלא מן הכבשים ומן העזים אם כן מה תלמוד לומר צאן ובקר להקיש כל הבא מן הצאן ומן הבקר דהיינו תודה ושלמים הבאים חובה שאמר הרי עלי לפסח מה פסח דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין דפסח מצרים עדין לא היה להם שום תבואת מעשר שני שאין נוהג אלא משנכנסו לארץ ומה פסח מצרים לא בא אלא מן החולין אף פסח דורות אינו בא אלא מן החולין דכתיב ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה שיהו כל עבודות החדש הזה כזה של מצרים וכיון דכל פסח מן החולין אף כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ועופות ומנחות ולחמי תודה אינן באות אלא מן החולין לא מצי למילף מהכא דלא ילפינן אלא דבר שבחובה הבא מן הבקר ומן הצאן ולכך ילפינן לכולהו מחטאת דקרא דהיקשא דכולהו קרבנות דכתיב זאת התורה לעולה וגו' מה חטאת אינה באה אלא מן החולין אף כל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין וחטאת גופה דאינה באה אלא מן החולין ילפינן מדכתיב והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו משלו ולא משל מעשר. אמר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר שהרי נתחייב בקרבן תודה ואינה באה אלא עם הלחם וכשנתחייב בתודה נתחייב בלחמה ולא מצי מפטר נפשיה במעשר ואם פירש התודה ממעשר שני יביא כמו שנדר היא ממעשר ולחמה מן החולין דהואיל ועקר למצותה לבא מן החולין לא גמר לחם מזבח אלא לחם מן החולין והיא ממעשר ואם הביא הכל מן החולין יצא דעיקר מצותה כן הוא וכן פירש הכל מן המעשר יביא ולא יביא לחמה מחיטי מעשר שני אלא ממעות מעשר שני דומיא דשלמים דתודה נמי קרויה שלמים כדכתיב ובשר זבח תודת שלמיו מה שלמים אינם באים ממעשר שני עצמו אלא ממעות מעשר שני אף לחם כן והנסכים אין באים לעולם אלא מן החולין דכי שרא רחמנא שלמים ממעשר הני מילי אינהו גופייהו דהוו בני אכילה אבל נסכים דכליל הם לא יביא מן המעשר דכתיב ביה ואכלת שם וגו' וכתיב נמי בהו והקריב המקריב קרבנו עד שיהו משלו ולא יהא בהן צד לגבוה כלל: