הורו בית דין בחלב ואחר כך הורו בע"ז שם מיעוט בחלב ומיעוט בע"ז מהו כיון דאין איסורם ואין קרבנם שוה לא מיצטרפי או דילמא כיון דאידי ואידי כרת הוא מצטרף תיקו ואף על גב דסלקא בתיקו כתב הרב ז"ל דמצטרפין כיון דחזינן מיעוטי אחריני דמיעוט בחלב ומיעוט בדם דמצטרפי כדאמר' התם משום דאיסורן וקרבנן שוה ואף על גב דמיעוט בחלב ומיעוט בע"ז אין איסורן וקרבנן שוה אפילו הכי מוטב שיצטרפו ויביאו פר כל שבט משיביאו כל אחד קרבן חטאת דאיכא חשש טפי בהבאת חולין לעזרה כשיביאו כל אחד קרבן חטאת ממה שיביאו כל השבטים שנים עשר פרים כנ"ל והראב"ד ז"ל כתב דלא בית דין מייתו ולא צבור מייתו ר"ל לא ב"ד פר לכל שבט ולא צבור כל אחד מן החוטאים משום חשש הבאת חולין לעזרה אי נמי לא ב"ד מייתו אליבא דרבי מאיר ולא צבור מייתו אליבא דרבי יהודה כלומר דלא מיצטרפי ומוקמינן להו אחזקתייהו דמייתי כל חד חטאת כדיניה וכשהורו על החלב ועל ע"ז אפילו שלא בבת א' ואכלו מיעוט הקהל חלב ומיעוטן עבדו אותה ע"ז ואחר כך נודע לב"ד שהורו בטעות בשתיהן פשיטא דמיצטרפי כיון דהוי בידיעה אחת דעד כאן לא איבעיא לן אלא בשתי ידיעות אבל בידיעה אחת כיון דידעו דטעו רוב ישראל בהוראת בית דין אפילו הוו בשני איסורין חלוקין מיצטרפי כדאמ' ולא איבעיא לן אלא בשני ידיעות והיינו בבית דין אחד שהורו בחלב ובע"ז. אבל ב"ד א' בחלב ומת אותו בית דין וטעה אחר והורה בע"ז או אפי' בחלב אין אלו מצטרפין שם למאן דאמר בית דין מייתי לא תיבעי לך דהא ליתנהו ב"ד קמא כי תיבעי לך אליבא דמאן דאמר צבור מייתי מאי צבור הא קאי או דילמא ידיעה דההוא בית דין דהורו מעיקרא בעי' תיקו וכיון דסלקא בעיא בתיקו כתב הרב ז"ל דאין מצטרפין ולא יביאו השבטים פר וכל חד מן החוטאים נמי לא יביאו חטאת משום חשש דחולין לעזרה או איפשר דיביא כל אחד חטאת כדין מיעוט הקהל דכיון דלא מצינן למיפשט שיצטרפו להביא פר כל שבט א"כ אוקמי' להו אחזקתיהו דחייבין כל חד חטאת אבל בבעיא קמיתא דסלקא נמי בתיקו כתב דמצטרפין דומיא דשני מיעוטין דחלב ודם דאמרינן דמצטרפין דכיון דבעינן להא בעיא באם תמצא לומר דחלב ודם מצטרפי בהא נמי מצטרפי דכיון דהוי ספיקא דסלקא בתיקו אי מחייבי כל חד להביא חטאת או מצטרפי אמרינן דמצטרפי דומיא דהני מיעוטי אחריני מספקא אף על גב דבעיא לא איפשיטא. ידע אחד מן הקהל שטעו בית דין באותה הוראה ועשה על פיהם שעלה על דעתו שמצוה לשמוע דבריהם אף על פי שהם טועים חייב חטאת ואינו מצטרף למנין השוגגים המביאי' פר שטעו בהוראת ב"ד שם במשנה קמייתא הורו ב"ד וידע אחד מהם שטעה או תלמיד ראוי להוראה ועשה על פיהם חייב שלא תלה בב"ד ובגמרא תרתי למה לי תלמיד וראוי להוראה איצטריך סד"א תלמיד דגמיר וסביר תנא ראוי להוראה ממשנה יתירא שלא לצורך לאשמועינן דאפילו גמיר ולא סביר או איפכא משמע דוקא כי הני אבל דלא גמיר ולא סביר אין ידיעתו ידיעה ודאית ומצטרף לכלל השוגגים דהא דתנן וידע אחד מהם היינו מב"ד ואפילו אינו מהם אי הוי תלמיד וראוי להוראה כדאמר' אין אבל אחריני לא והא דלא חשיב מזיד להא ראוי להוראה ולא יביא חטאת הואיל דידע שטעו ב"ד היינו משום דטעה במצוה לשמוע דברי חכמים אפילו למיעבד איסורא. נתחלף לו חלב שהתירו ב"ד בשומן ולא ידע בהוראת ב"ד אלא שאכלו בשוגג חייב חטאת כאיכא דאמרי אמר רבא שוגג על פיהם הוא דתנן דפטור דלא הוי שוגג אלא על פי ב"ד ממש שהורו שמותר אבל אי הוה שוגג שלא ידע שהיה חלב חייב שאכילתו מפני שגגתו לא מפני הוראת ב"ד ואינו משלים לרוב דכתיב כי לכל העם בשגגה עד שיהו כולן בשגגה א'. וכן התולה בעצמו שחושב שדבר זה מותר ולא תלה בב"ד חייב חטאת כדתנן זה הכלל התולה בעצמו חייב בב"ד פטור ואמרינן בגמ' לאיתויי מבעט בהוראת ב"ד וכשהוא עושה על פי עצמו הוא עושה וכל שהוא חייב חטאת בפני עצמו אינו מצטרף לרוב השוגגים דרוב טועים בהוראת ב"ד בעי'.