ראיית הזב אין לה שיעור כדתנן ריש פ' יוצא דופן ומטמאין בכל שהן אפילו כעין החרדל ובפחות מכאן ובגמרא אמר שמואל זב צריך בחתימת פי האמה ואמרינן דאתי כר' נתן משום ר' ישמעאל ולא הודו לו חכמים דסברי דבכל שהו טמא כדכתיב או החתים בשרו כל שניכר בבשרו מטמאה. היה הזוב נגרר ויוצא ולא פסק אם יש מתחלת הראיה עד סופה בכדי טבילה וסיפוג או יותר נחשבת כשתים שם פ"א דזבין במשנה שאם ראה א' והפסיק כדי טבילה וסיפוג שהוא כדי שירד ויטבול ויעלה ויסתפג כפי מה שפירשו בתוס' ואחר כך ראה שתים או אחת מרובה כשתים או אפכא שראה קודם שתים או מרובה כשתים והפסיק וראה א' הרי זה זב גמור והרב ז"ל כתב דא' ארוכה כשתים היה נחשבת כשתים וממילא משמע דבין בתחל' בין בסוף הוא כשתי החלוקות השנויות במשנה כמו שכתב בסמוך אבל שיעור הארוכה שתהא כדי טבילה וסיפוג לא הוזכר במשנה זו אלא מדתנן בסמוך ראה א' ארוכה כשלש והיא כדי שתי טבילות וב' סיפוגין משמע דבאחת ארוכה כשתים הוי ארוכה כטבילה וסיפוג ונרא' דכיון דזוב אין לו שיעור כדילפינן לעיל דבכל שהוא מטמא א"כ כשראה אחת ארוכה כשתים כיון שמתחלת ראייתו בכל שהו נטמא והיה שהות לטבול ועדין הוא רואה נחשב כשתים וכן בארוכה כשלש כיון דיש כשתי טבילות חשיבה כשלש כיון דיש כדי טהרה בין תחלת ראיה לאמצעיתה וכן בין אמצעיתה לסופה ובת"כ ילפינן ראיות גדולות מדכתיב זוב ג' זימני וקטנות מהחתים וכו' ולמה נאמרו קטנות ליתן שיעור לגדולות כקטנות שאם ראה אחת מרובה וארוכה כשלש בקטנות טמא ראה א' ביום והפסיק וראה ב' או א' מרובה כשתים או אפכא כדתנן במתניתין לעיל הרי זה זב גמור.