מי שמת והניח אחים רבים מצוה על הגדול ליבם או לחלוץ שנאמר והיה הבכור אשר תלד מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בבכור האחין שיקים על שם אחיו המת והכי דריש ליה ולקחה לו לאשה ויבמה והיה הבכור הבכור יהיה המיבם ובכור לאו דוקא אלא גדול מדאיצטריך קרא למעוטי אשת אחיו שלא היה בעולמו ואי בכור דוקא האי אי איפשר שייבם דאינו בכור דבכור אביו לנחלה הוא דבעינן ולא הוה צריך קרא למעוטי ולא קאמר בכור אלא לאשמועינן דמה בכור אינו נוטל פי שנים בנכסי אביו בראוי כבמוחזק כדילפינן מבכל אשר ימצא לו אף יבם הנוטל פי שנים בנכסי אביו חלקו וחלק המת אינו נוטל בראוי כבמוחזק. לא רצה הגדול ליבם מחזירין על כל האחין ולא מצית אמרת דכי ליכא בכור הוא דזכה קטן אם יבם אבל איכא בכור לא זכה קטן אם קדם דהא כתיב כי ישבו אחים וגו' הוקשו ישיבות כל האחין זה לזה דכולם שוים ליבם אלא שמצוה בגדול וכמו שגדול קם לנחלה ה"נ קטן דיקום על שם אחיו המת כתיב והרי קם וביאת קטן עדיפא מחליצת גדול דהא מצוה ביבום ובחליצה חוזרים לגדול משום דמצות דיבום עליה רמיא מעיקרא אומרים לו או ייבם או חלוץ כיון שלא רצה אחיו האחד ליבם או שלא היה במדינה או שהיה חרש או קטן וכן אם לא היה במדינה אחיו הגדול אומרים לקטן או ייבם או חלוץ דשהויי מצוה לא משהינן.