טומאת מגע האמורה בכל מקום בין במת בין בשאר הטמאים הוא שנגע האדם בבשרו בטומאה עצמה בין ביד בין ברגל בין בשאר גופו אפילו בלשונו הרי זה נטמא בפרק קמא דקדושין גבי עשרים וארבעה אברים שהעבד יוצא בהן לחירות אמר בן עזאי אף הלשון אמר עולא הכל מודים לענין טומאה לשון גלוי הוא אצל השרץ דקי"ל מגע בית הסתרים אינו מטמא ולשון גלוי הוא דאשר יגע אמר רחמנא והאי נמי בר נגיעה היא שהרי מוציא לשונו ונוגעים בו בגלוי הילכך נגע שרץ בלשונו טמאהו כמו אם נגע בידיו או בשאר גופו שבגלוי וכתב הרב ז"ל שאם נגע בצפרניו או בשיניו נטמא כיון שהם מחוברים לגוף ונראה שלמד מדתנן במקוואות פ"ט גבי שאין חוצצין צפורן המדולדלת ותניא בתוספתא עלה ושאמרו חוצצין ואין חוצצין לא מטמאין ולא מיטמאין חוץ מקרום שעל גבי המכה וכו' משמע לא מטמאין ולא מיטמאין השנויין במשנה צפורן המדולדלת הא שאינה מדולדלת מטמאה ומיטמא' ובהדיה תניא בת"כ יכול שאני מוציא את השיער ואת הצפורן תלמוד לומר טמא ובספרי תניא הנוגע במת פרט לנוגע בשיניו בשערו ובצפרניו בזמן שפרשו יכול שאני מרבה בשער שהן מחוברין תלמוד לומר טמא ושינים הוו דבר שבגלוי כיון שמגביה שפתיו ונראה שניו. אבל אם תחב אדם טומאה והכניסה לתוך גרונו של אדם טהור ולא נגעה בלשונו כדאיבעי' לן פרק יוצא דופן מקום נבלת עוף טהור שהוא בית הבליעה של אדם שאין לנבלת עוף טהור טומאה אלא שם בלוע הוי או בית הסתרים הוי למאי נפקא מינה כגון שתחב לו חברו כזית נבלה לתוך פיו אי אמרת בלוע הוי טומאה בלועה לא מיטמיא אלא אי אמרת בית הסתרים הוי נהי נמי דבמגע לא מטמא במשא מיהא מיטמא ואמר רבא בית הסתרים הוי ובמגע לא מטמא אבל מטמא במשא כדאמ' גבי טומאת משא לקמן וגבי אשה שתחבתה לה חברתה כזית נבלה באותו מקום איבעיא לן כי האי גונא ואיפליגו בה אביי ורבא כי הכא דאביי אמר בלוע הוי ולא מטמיא כלל ורבא אמר בית הסתרים הוי ובמגע לא מטמא אבל במשא מטמיא כדאמר' משמע דלכ"ע משום נגיעה לא מטמיא וגבי שרץ דלית בה טומאת משא לכ"ע לית שום טומאה בבית הסתרים דבעינן נגיעה בגלוי כמו ידיו. קרום שעל המכה הרי הוא כעור הבשר לענין מגע ליטמא ולטמא אבל כשות הקטן אינו כעור הבשר פרק ט' דמקוואות תנן כשות של קטן לא מטמא ולא מיטמא הקרום שעל גבי המכה טמא ומטמא כשות היינו כמו שיער הקטן שיש לקטן כשם שיש לקישות כשהקשואים קטנים יש להם כמין שער ונקרא כשות של קישות והאי כשות של קטן לא מטמא ולא מיטמא דלא חשיב יד להכניס טומאה ולהוציא טומאה והא דתניא בת"כ בבשר הזב ולא בצואה שעליו ולא בקלקין שעליו ולא בשירים ונזמים וטבעות אף על פי שאין יוצאין יכול שאני מוציא את השער ואת הצפורן תלמוד לומר טמא ההוא שיער דמרבינן התם לא דמי כלל לכשות דהכא דאין לו אלא בקטנותו ואינו עיקר שער ולא חשיב כלל וקורין אותו שיער שוטה אבל קרום שעל גבי מכה חשיב כגופו וליכלוכי צואה וטיט וכיוצא בו אינו כעור כדתניא בהאי בריתא דת"כ.