מן התורה נפרע יורש אפילו מיורש שלא בשבועה אפילו אומר אינו יודע דשטר בחזקתו ואפילו מת הלוה תחלה דלא נתחייב מלוה שבועה מן התורה כדי שנאמר אין אדם מוריש שבועה לבניו דהא דאין אדם מוריש שבועה לבניו על כרחין היינו בשבועה דרבנן שהיה מלוה חייב שבועה מדרבנן ויטול וממון זה שהוא חייב שבועה עליו אין אדם מוריש שבועה זו לבניו כדי שיטלו הממון וכדפירש רש"י ז"ל פרק כל הנשבעין אבל מי שנתחייב שבועה מן התורה ומת דבנו אינו נשבע לא שייך בהא אין אדם מוריש שבועה לבניו דהא כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין דהיינו מודה מקצת ועד א' ושבועת השומרין כדתנן ריש כל הנשבעין וכיון דאבוהון נתחייב שבועה בבית דין ולא הספיק לישבע עד שמת נראה דלא איפסידו אינהו דאמרי' דאלו הוה אבוהון חי הוה נשבע ואינהו לא מצו משתבעי דהא לא ידעי ואם כן פשיטא דלא שייך בהו האי שבועה ולא משלמי ולישנא דאין אדם מוריש שבועה נמי הכי משמע דקאי אשבועה דנשבע ונוטל מדרבנן דאין אדם מורישה לבניו כדי שיטלו בשבועה דשלא פקדנו דהא שבועה עצמה שהיה נשבע אביהם שלא קבל חוב זה הם אינם יכולים לישבע כך וכיון שחלה שבועה על אביהם תו לא פקעה ובניו שאין יכולים לישבע הפסידו וכדאמ' והא דאמרינן התם שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים הא אמרי' התם דאיירי כגון דאמר ליה מנה לאבא ביד אבוך ואמר ליה חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דאביו כה"ג חייב ואתא קרא למיפטר יורשים.