1
המחרים חצי עבדו ושפחתו הוא והכהנים שותפין בו אבל הקדיש או החרים לשמים כלו קדש דכתיב נפשות בערכין דהוו לבדק הבית לאבר שהנשמה תלויה בו כדאמרינן לעיל וגוף העבדים או שפחות שהקדיש קדש ואסור להנות בהם עד שיפדו והא דאין הגזברין רשאים לשחררן נראה דהוו מדרבנן משום דנראה כמזלזל בנכסי הקדש אבל מדאוריתא כיון שגופן קדוש יכול לשחררן הגזבר. המקדיש ידי עבדו כל היתר על פרנסתו הוי קדש וכיצד הוא מתפרנס [לוה כו']. המקדיש את עצמו לא הקדיש אלא דמיו וחייב בדמי עצמו דלא נתקדש גופו כעבד לאסור הנאתו.