חייבי ערכין ודמים ממשכנין אותם דכיון דמסדרין לו כדבסמוך דילפינן מדכתיב ואם מך הוא מערכך החייהו מערכך משמע דגזבר בא למשכנו ונוטל מה שבידו. ואינם חייבים להחזיר המשכון ביום ובלילה דבהדיוט הוא דכתיב השבת העבוט ולא בהקדש דכתיב ולך תהיה צדקה יצא הקדש שאין צריך צדקה. ומוכרין כל הנמצא להם ונפרעים מהם ואין מוכרין כסות אשתו ובניו דאין דעתו עליהם דנעשה כמי שהקנה להן כסותן מעיקרא וכן מה שעשה לשמן ובהקדש נמי לא הקדיש את אלו. ונותנין לו דברים הצריך לו מנכסיו כדמפרש ולא לאשתו ולבניו דכתיב הוא ומשמע הוא יש לו הויה וחיות מדמי ערך ולא אשתו ובניו וטעמא דאמר קרא אם מך מערכך הוה דרשינן החייהו דהכי משמע הוא יהיה קיים מערכך. ואין להקדש אלא מקומו ושעתו כמו שהוא דכתיב ונתן את הערכך ביום ההוא לרבות כל דבר של הקדש שאין ממתינין לו ואין מוליכין אותו למקום אחר דאין להקדש אלא מקומו ושעתו למרגלית לעבד ופרה דביום ההוא כתיב כדאמרינן וקדש לה' משמע כל דבר שהוא קדש לה' כגון סתם הקדשות שהם לבדק הבית כלן יהו ניתנים ביום ההוא מיד שלא ישהא אותן דאתו לאשהויינהו כדי להשביח ואתו לידי פסידא ומהאי טעמא נמי אין משתכרין מן ההקדש וקרקעות מכריזין עליהם ששים יום ואחר כך מוכרין אותם: