טמאים וטהורים שהיו אוכלים וכו'. משנה ספ"ב דמע"ש (משנה י'):
וכתב הראב"ד שלא יטמאוהו א"א פירשו בגמרא וכו' ויש לדקדק הא בדאורייתא אין ברירה ושמא לכך נתכוון הראב"ד להשיג על רבינו למה פסק כמשנה זו דהא אתיא דלא כהלכתא ומ"מ על מ"ש הראב"ד בשם הגמ' יש לדון דהכי איתא בירושלמי (הלכה ד') על משנה זו מה נן קיימין אם באומר מכבר משקה מעורב הוא ואם באומר לכשישתו למפרע חולין שתו אלא כי נן קיימין באומר מכבר לכשישתה, ונראה דה"פ אם באומר מכבר כלומר אם באומר מעכשיו תהא מחוללת סלע זו על מה שישתו טהורים משקה מעורב ונמצאו טמאים שותים מעשר ואם באומר לכשישתו תהא מחוללת עליו למפרע חולין שתו שבשעה ששתו עדיין לא נתחלל והיאך יתחלל לאחר שכבר שתו אותו אלא באומר מכבר לכשישתו כלומר סמוך לעת שמתחילים לשתות תהא סלע זו מחוללת עליו דהשתא חל החילול קודם שיתחילו לשתות ולא מופלג אלא סמוך ביותר בשעה שפירש היין מהכד לפיהם דהשתא אינו ענין לברירה. והראב"ד מפרש דמדבר לכשישתו היינו מעכשיו לכשישתו והרי זה ברירה. ומכל מקום יש חסרון לשון בדברי הראב"ד וצריך להגיה אלא מעכשיו לכשישתו ורבינו העתיק המשנה כצורתה כמנהגו בכמה מקומות.
ומה שכתב ובלבד שלא יגעו הטמאים במאכל וכו'. פשוט הוא ובירושלמי בטמאים טמאים טמא מת שאין כלי חרס מיטמא מאחוריו אבל בטמאים טומאת זיבה שהזב מטמא בהיסט לא במה דברים אמורים כשאין אחר מערה אבל אם יש אחר מערה אפילו טמאים טומאת זיבה: