היו לו פירות מרובין מחלקן מזון ג' וכו'. משנה פ' תשיעי דשביעית (משנה ח') מי שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד ועניים אוכלים אחר הביעור אבל לא עשירים דברי רבי יהודה ר״י אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הביעור וכך היא שנויה בת״כ ובירושלמי וכך היא גירסת רבינו שמשון וכך היא גירסת הרמב״ן שכתב בפירוש התורה וכתב פירוש עניים כל שלקטו הפירות משדות אחרים מן ההפקר עשירים בעלי השדות עצמם שלקטו אותם מן השדות שלהם בהפקרם. וכן גירסת התוס' בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נ״ב:) בד״ה מתבערין וידוע דהלכה כר' יוסי וכתבו לפי גירסתם זו דהא דמשמע בכל מקום דאסור לאכול אחר הביעור היינו שמחזיק בהם כשלו אבל אחר שהפקירן והוציאן מרשותו שיאכל מהם בין אדם בין חיה אם חזר וזכה בהם והכניסם לתוך ביתו אוכל והולך עד שיכלו וכן אמרו בתוספתא פרק שמיני מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מהם לשכניו ולקרוביו ולמיודעיו ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו בית ישראל כל מי שצריך ליטול יבא ויטול וחוזר ומכניסן לתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו, גם ספר מצות גדול כתב תוספתא זו וכתב עליה הנה למדת שהביעור הוא שלא יחזיק אדם בפירות אלא יפקיר הכל ודרך הפקר מותרים לאכול ובירושלמי פ״ט (הלכה ה') רבי יצחק בר רדופא הוה ליה עובדא וכו' פירוש שהיה זמן לבער פירות שביעית אתא וכו' שאל לרבי יאשיה אמר ליה חמי תלת רחמין ואבקרה קומיהון פירוש שלשה אוהבים שאפילו שתפקיר הפירות לא יזכו בהם. קפודקאי דצפרי שאלון לרבי אמי כגון x (אנן דלית לן רחמין היך צורכא מתעביד) אמר לון כד תחמון רגלא צלילא תהוון מפקין לה לשוקא ומבקרין ליה והדרין וזכיין ביה ורבינו היה גורס במשנה שכתבתי רבי יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלים אחר הביעור וכך מבואר בדבריו בהדיא בפירוש המשנה הלכה שלישית מפרק חמישי ופסק כרבי יוסי. כתב הרב רבי' יעקב קורקוס ז״ל על גירסת התוספות ורבינו שמשון וספר מצות גדול וז״ל תקנה גדולה ליושבי הארץ בזמן הזה כי אע״פ שמותר לקנות פירות מעכו״ם כמו שיתבאר ספ״ד מ״מ כיון שאין קנין לעכו״ם חלה קדושת שביעית על הפירות וצריך לבערם בזמן הביעור והרי הם כספיחים העולים בשדה בור ודומיהם מהספיחים המותרים כי אע״פ שלא גזרו בהם גזירת ספיחים מ״מ קדושת שביעית עליהם וחייב לבערם והוא הדין לפירות העכו״ם כיון שאין קנין להם והרי הם כספיחים שגדלו בקרקע ישראל שחייבים בביעור כי הדלות רב ועצום ובמה שכתבתי יכולים לקיים מצות ביעור בלא ביעור וכאשר יעץ רבי אמי להנהו קפודקאי אע״פ שלדעת רבינו צריך לשרוף אותם ולבערם וזהו הביעור וכן כתב רש״י פ' מקום שנהגו שהביעור הוא במקום מדרס רגל חיה ובהמה, מ״מ כדאי הם הגאונים הנזכרים והראיות לסמוך עליהם כ״ש בשעת הדחק כי רב הוא עכ״ל. והראב״ד כתב ואסור לאכול אחר הביעור. אמר אברהם בחיי ראשי לא האיר ולא הצהיר מהו הביעור ומחלוקת תנאים הללו היא בפרק תשיעי דשביעית וכתב רבינו דינן לקמן בסמוך הכובש שלשה כבשים בחבית אחת וכו':
ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש וכו' גם הראב"ד מסכים עם רבינו שהביעור הוא לשרפם ולאבדם לגמרי וכבר נתבאר שאין כן דעת התוס' ורבינו שמשון וסמ"ג ודעת הרמב"ן בפירוש התורה כמותם וכתב שלא מצינו שמנו פירות שביעית בכלל הנשרפין ולא בכלל הנקברים אלא ענינו שצריך להפקירן לא יותר והכריח הדבר מהתוספתא שכתבתי וביאר לשטה זו כל מ"ש הראב"ד ודחה סברת רבינו והראב"ד בשתי ידים, והראב"ד ליישב התוספתא כתב שהם שני ביעורים ופירוש עד שיכלה כלומר עד שיכלה אותו המין מכל הארץ ולשון אוכל והולך עד שיכלו לא משמע אלא עד שיכלו אותם פירות עצמם שזכה בהם מן ההפקר כי כבר קיים בהם מצות ביעור. וכתב עוד וכשאין אוצר בעיר ולא ב"ד והפירות ביד המלקט אותם מההפקר הוא צריך לבערם מן הבית בשעת הביעור ומפקירן על פתח ביתו ואוכלים והולכים לעולם וזו היא שביעית במינה במשהו לביעור כמו שמוזכר במסכת נדרים מפני שיש לה היתר בביעור מביתו ומ"מ אינם נאסרים באכילה כלל אבל אם עירבן בביתו אחר הביעור אסורים הם באכילה לגמרי וזו היא שביעית שאוסרת בנ"ט לאחר הביעור שאין לה מתירים ואפשר שהאיסור הזה מדבריהם הוא ואולי הביעור כולו חומרא מד"ס והברייתות השנויות בת"כ בענין הביעור אסמכתא מדבריהם: