(א-ג) מצות עשה לספור שבע שנים וכו' ומאימתי התחילו למנות מאחר י"ד שנה וכו'. בפ"ב דערכין (דף י"ב:).
ומ"ש שנאמר שש שנים תזרע שדך כלומר דלא קרינן שביעית אלא היכא דהוי שדך המיוחד לך ועד שעברו שבע שכבשו ושבע שחלקו לא היה שדה מיוחד לכל אחד:
ומ"ש י"ז יובלים משנכנסו לארץ וכו' עד ושנת ל"ו ביובל היתה. בפרק בתרא דערכין:
כתב הראב"ד י"ז יובלים מנו ישראל א"א זה הוא לדעת רבי יהודה וכו'. כלומר ואם כן קשיא דידיה אדידיה כי כתב י"ז יובלות מנו דהוי אליבא דר"י וכתב ששנת ל"ו היתה שנה שחרב בה הבית דהוי אליבא דרבנן ותירץ הר"י קורקוס אמת הוא כי שם בגמרא הביאו ברייתא זו להקשות ממנה למאי דאוקימנא ברייתא אחרת שאמרו בה וכן בשניה פירוש שגם בית שני חרב במוצאי שביעית כר' יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן דבית שני עמד ת"כ שנה שמונה יובלות ועשרים שנה הוצא שמונה שנים משמנה יובלות נמצא כ"ח שנים שהם ד' שמטות נמצא שבמוצאי שביעית חרב בית שני ועל זה מקשה אי ברייתא ר' יהודה קשיא בית ראשון דלדידיה בית ראשון לא חרב במוצאי שביעית דתניא י"ז יובלות וכו' ואילו לר' יהודה הוסף י"ז שנה של י"ז יובלות נמצא בשלש בשבוע חרב הבית אבל לא מפני זה אתיא ברייתא כר' יהודה דוקא דלעולם כר"ע אתיא ולאו דוקא י"ז שנים של יובל אלא מנין יובלות קאמר וכיון שמן היובל הי"ז מנו רובו חשיב ליה שהרי לא אמרו י"ז יובלות עשו דודאי לא עשו אלא ט"ז אבל מנין י"ז הם אע"ג דבצרי להו י"ד שנה מ"מ כיון שמן הי"ז מנו ל"ו שנה שפיר שייך למיתני י"ז יובלות מנו דמנין י"ז מנו וכן נראה מלשון רש"י דברייתא כר"ע אתיא ובודאי דכיון דסתמא מיתניא אין להעמיד אותה כיחידאה ומנו קתני ולא עשו כאשר דקדקתי ומנו רוב יובל הי"ז קאמר ובפירוש כתבו התוספות שם דההיא ברייתא אתיא כרבנן דלר' יהודה לא אתיא מה שאמרו שם בברייתא שאם אתה אומר משנכנסו מנו נמצא בית חרב בתחלת יובל מוכח דלרבנן שייך לומר י"ז יובלות מנו עכ"ל.
ומ"ש נמצאת אומר בשנת אלפים ותק"ג וכו' כל זה מבואר בהקדמה ששנה שיצאו בה ישראל ממצרים היתה שנת אלפים ותמ"ח ליצירה כדאיתא בפרק קמא דע"ז עלה ט' ומ' שנה שהיו במדבר וי"ד שכבשו וחלקו סך שני אלפים ותק"ב ומשנה שאחריה התחילו למנות.
ומ"ש מר"ה מאחר מולד אדם הראשון שהיא שנה שניה ליצירה כלומר שהעולם התחיל להבראות בכ"ה לאלול למולד בהר"ד שהוא מולד תהו ואדם הראשון נברא ביום ו' והוא ר"ה ומולדו וי"ד וקאמר רבינו שכשאנו מונים כך שנים לבריאת עולם הוא מר"ה של מולד וי"ד ולא מר"ה של מולד בהר"ד שהוא מולד תהו שבאותה שנה התחילה היצירה שאין אנו חוששין אלא על יצירת האדם שהוא עיקר בריאת העולם.
ומ"ש רבינו שת"י שנים עמד בית ראשון כלומר מאחר שכתוב שבת"פ שנים ליציאת מצרים נבנה הבית והבית עמד ת"י שנים סך תת"צ הוצא מהם מ' שנה שהלכו במדבר ישארו תת"נ שהם שיעור י"ז יובלות הוצא מהם י"ד שכבשו ושחלקו נשארו תתל"ו נמצא שחרב הבית בשנת ל"ו ליובל והיא שנה שאחר שמטה ולפיכך קראה מו"ש שהרי שנת ל"ה ביובל היתה שמטה:
כיון שחרב הבית וכו' ובשנה השביעית מבנינו עלה עזרא וכו' ומשנה זו התחילו למנות. בפרק ב' דערכין (דף י"ב י"ג) וכרב אשי.
ומ"ש אע"פ שלא היתה שם יובל בבית שני מונין היו אותו כדי לקדש שמטות. בפרק בתרא דערכין (דף ל"ב ל"ג) ופי' רש"י ודאי יובל לא היה נוהג שיהו עבדים נפטרים משום יובל ולא שדות של מוכר חוזרות אבל שמיטין היו נוהגים לשמט כספים ולשמט מזרע וקציר דהא צריכים למנות שנת יובל כדי שיבואו השמיטין במקומם שלסוף שבע השמטות היו מניחים שנת החמשים שלא היו מונים אותה לשמטה הבאה מפני שהיא ראויה להיות שנת יובל ושנה שלאחריה מתחיל המנין דאם לא היו מונים יובלות היו מונים אותה שנה לחשבון השמיטין והיו השמיטין שלא במקומן: