ומ"ש בד"א לתרומה אבל לקדש וכו'. גם זה שם בפכ"ה דכלים ופרק חומר בקדש (דף כ"ד).
ומ"ש בין בכלי חרס בין בכלי שטף: כתב הראב"ד א"א אין השכל נותן שיעשו וכו'. וההיא דבכורות היא ר"פ על אלו מומין וכבר ביאר הראב"ד המקום שממנו למד רבינו לומר כן דמקיש כלי שטף לכלי חרס וא"כ מה כלי שטף נטמא גבו לא נטמא תוכו אבל גבו מיהא טמא אף כלי חרס כן והראב"ד משיג עליו שאין השכל נותן שיהיו משקים מטמאין כלי חרס מגבו מה שאין המת והשרץ מטמאים ואם תאמר שעשו מעלה במשקים מפני שהם עלולים לקבל טומאה כשם שעשו בהם שלעולם הם תחלה לכך כתב ולא גזרו חכמים במשקים אלא משום משקה זב וזבה וכו' ועל ראיית רבינו מפרק על אלו מומין טען הראב"ד דאינה ראיה דהתם לא להקיש כלי חרס לכלי שטף באו כי היכי דנימא מה כלי שטף מיטמא מגבו אף כלי חרס מיטמא מגבו ואדרבה להקיש כלי שטף לכלי חרס באו לומר דכי היכי דכלי חרס בעלמא חלוק גבו מתוכו אף כלי שטף הכי חלוק גבו מתוכו ומיהו הא כדאיתא והא כדאיתא דכלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו כלל אפילו לגבו וכלי שטף מקבל טומאה לגבו מיהא וזה פירוש ומכלי שטף נסבא וכו' ולדעת רבינו י"ל דכיון דפשטא דגמ' משמע שמשוה אותם זה לזה וזה לזה ולענין מה שהוקשה לו שאין השכל נותן וכו' י"ל דמשום דמשקים עלולים לקבל טומאה עבוד בהו האי מעלה לטמא יותר ממה שהזב והזבה עצמם מטמאין כי היכי דעבוד בהו שיהיו תחלה לעולם: