שכבת זרע אב מאבות הטומאה וכו' עד ואינה מטמאה במשא. בריש כלים.
ומ"ש ואין המתטמא בה מטמא בגדים בשעת מגעו. זה פשוט דכתיב ואיש כי תצא ממנו ש"ז ורחץ במים את כל בשרו וטמא עד הערב ואילו כיבוס בגדים לא קאמר:
ואחד הנוגע בה ואחד הרואה אותה בבשרו וכו'. בפרק יוצא דופן (נדה דף מ״ג ע״ב) או איש לרבות את הנוגע ובסוף זבים תנן בעל קרי כמגע שרץ כלומר שהוא ראשון:
וכמה שיעורה וכו'. בפרק יוצא דופן עלה מ"ג אמר ר' חנילאי משום ר"א בר"ש ש"ז לרואה במשהו לנוגע בכעדשה והא אנן מטמאין בכל שהן תנן מאי לאו לנוגע לא לרואה.
ומ"ש ואין הרואה טמא עד שתצא ממנו. משנה שם (דף מ.) הזב ובעל קרי אינן מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ. ומ"ש ויחתום ממנו פי האמה. שם (דף מג:) אמר שמואל זב צריך בחתימת פי האמה שנאמר או החתים בשרו מזובו והא אנן תנן מטמאים בכל שהן הוא דאמר כר' נתן דתניא ר' נתן אומר משום ר' ישמעאל זב צריך בחתימת פי האמה ולא הודו לו מ"ט דר' ישמעאל דאמר קרא או החתים בשרו מזובו ורבנן ההוא מיבעי ליה לח מטמא ואינו מטמא יבש ונראה מדברי רבינו שהוא פוסק כשמואל ויש לתמוה דכיון דר' ישמעאל הוא דאמר הכי ולא הודו לו וסתם מתניתין דלא כוותיה אע"ג דשמואל משמע דסבר כוותיה הא רב חנילאי סבר דלא כוותיה ואיהו עדיף דאתא כרבנן דלא הודו לו וכסתם מתניתין ואפשר היה ליישב זה לומר דטעמא משום דגרסינן בפרק המפלת עלה כ"ב בעא מיניה מרב הונא הרואה קרי בקיסם מהו וכו' עד כחתימת פי האמה ופירש"י הרואה קרי בקיסם וכו' עד בצר ליה שיעורא כדי קיסם וכיון דרבה ורב הונא ס"ל כשמואל פסק כוותייהו וקשה שהוא ז"ל פסק בסמוך דלרואה בכל שהוא כרב חנילאי ונמצא כמזכי שטרא לבי תרי ודבריו סותרים את דבריו:
וכתב הראב"ד עד שתצא ממנו ויחתום ממנו פי האמה א"א זה שיבוש דכל שהוא אינו צריך חתימת פי האמה וכו'. ויש לתמוה עליו איך לא הקשה עליו שהוא עצמו פסק בסמוך בהיפך וליישב דעת רבינו נאמר שהוא ז"ל סובר דרב הונא לא פליג ארב חנילאי דאיהו נמי סבר דלרואה כל שהוא כסתם מתניתין ומאי דאמר אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה לא בשיעורא קאמר אלא היינו לומר שצריך שיגע בפי האמה וכך פירשו התוספות ולישנא דרבינו דייק כן שכתב עד שתצא ממנו ויחתום ממנו פי אמה ולא כתב כדי חתימת פי אמה ובזה אין כאן לא שיבוש ולא בלבול:
אחר שכתבתי זה מצאתי שגם הריטב״א סובר כרבינו והקשה על שיטת רש״י שהיא כשיטת הראב״ד וגריס כחתימת פי האמה בכ״ף שאיך אפשר שישיב לו כפי דעת ר' נתן ולימא ליה רבה אנא אליבא דרבנן מיבעיא לי דהלכתא כוותייהו וכ״ש דקשה שאמר אותו דרך תמיהא ובדרך פשוט והוא אליבא דיחיד ולא הקשו עליו מסתם מתניתין דתנן איפכא וכמו שהקשו פרק יוצא דופן על שמואל שאמר כן ועל רב חנילאי הקשו ג״כ וכאן לא הקשו כלל ונדחק הריטב״א לקיים דברי רב הונא אפילו כרבנן ומ״מ הקשה לשיטת רש״י חדא שבכל הספרים כתיב בחתימת פי האמה בבי״ת ומשמע דלאו לשיעורא ועוד שהרי בפרק אלו דברים (פסחים דף ס״ז ע״ב) אמר ר״ש דבעל קרי צריך שיעור אמרינן דכר' נתן ס״ל משמע דלרבנן אין בעל קרי צריך שיעור ואם איתא לימא דר״ש אפילו כרבנן ומשום דחשיב ליה נוגע צריך שיעור א״כ ע״כ רב הונא אליבא דר״ש הוא דמיירי וע״ק דעיקר טעמא דבעי שיעורא היינו משום דחשיב ליה נוגע ואין דינו תלוי בשיעורא הכי הל״ל והלא הוא עצמו אינו מטמא אלא משום נוגע:
ומ"ש לפיכך אפילו ראה בקיסם וכו'. הם דברים תמוהים דרב הונא דאמר (נדה דף כ"ב) תיפוק ליה דהוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה משמע דהיינו לומר וכיון דבקיסם ליכא חתימת פי האמה טהור וכן פירש"י ע"פ דרכו שפירש דלענין שיעורא אמר וכן פירשו התוספות ע"פ דרכם שפירשו דלענין שיגע בחתימת פי האמה קאמר וצ"ל שרבינו מפרש שרבה ששאל הרואה קרי בקיסם מהו היינו לומר אם הכניס קיסם בתוך האמה בפנים ועבר הקרי עליו ויצא ובא מפי האמה ומיבעיא ליה אי אמרינן דבעינן שמשנעקר ממנו עד שיצא מפי האמה הכל יהיה ממנו בלי שום ד"א שיעבור הקרי עליו או לא ואהדר ליה דהוא עצמו כלומר כשרואה קרי בלא קיסם אינו מיטמא אלא בחתימת פי האמה כלומר אע"פ שנעקר הקרי ובא סמוך לפי האמה אינו מטמא עד שיגיע לפי אמה ממש דממנו דקרא לא קאי אלא לפי אמה ממש וכיון שכן כי הכניס קיסם בפנים ועבר הקרי עליו מה בכך מאחר שאח"כ הגיע לפי אמה ממש ויצתה מפי אמה טמא הוא:
ואחד הרואה מחמת בשרו וכו'. בפרק אלו דברים (דף ס"ד ע"ב) ובפרק בנות כותים עלה ל"ה פשוט דש"ז מטמאה באונס פי' באונס ממאכל או משתה וכו' כמו שנתבאר בפ"ב ממחוסרי כפרה: