ומותר להכנס בציצית לבית הכסא ולבית המרחץ. כ״כ נימוקי יוסף בשם גאון והביא הוא ז״ל ראיה לדבר מדאמר בפרק התכלת (מנחות מ״ג) דר״י הוה מברך כל צפרא להתעטף בציצית משום דקסבר כל זמן שמניחה מברך עליה והא דלא הוה מברך אלא בצפרא משום דלא הוי שרי לגלימיה כוליה יומא ש״מ שמותר לעשות צרכיו בטלית מצוייצת דאל״כ היה צריך לסלקו כשהיה עושה צרכיו ונמצא שהיה מברך עליו כמה פעמים ביום:
נפסקו לו חוטי לבן או תכלת זורקו לאשפה וכו'. בפרק בני העיר (מגילה כ"ו:) ת"ר תשמישי מצוה נזרקים אלו הן תשמישי מצוה סוכה לולב שופר ציצית. ופירש הר"ן דדוקא כשעבר מצותן וכ"כ בעיטור וכן הם דברי רבינו דלא שרי לזורקן לאשפה אלא דוקא בנפסקו ואפילו להשתמש בהם אוסר בשאלתות שכתב שאסור לבני ישראל למעבד צורכייהו במידי דעביד למיפק ביה ידי חובת מצוה כגון חוטין הקבועין בטלית למיסר בהו מדעם א"נ הושענא לאורוחי ביה ואתרוג דמצוה למיכליה דילפינן מדם דאמר קרא במה ששפך יכסה שלא יהיו מצוות בזויות עליו דדוקא תשמישי מצוה בתר דאתעבדו בהו מצוה נזרקים ע"כ. ובהדיא אמר בפרק במה מדליקין (שבת כ"ב) דטעמא דאסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו כמו גבי דם ואיבעיא להו מהו להסתפק מנויי סוכה כל שבעה ואמר רב יוסף אבוהון דכולהו דם:
ואסור למכור טלית מצוייצת לעכו"ם וכו'. בפרק התכלת מנחות (דף מ"ג):
נשים ועבדים וקטנים פטורים וכו'. כבר נתבאר בפרק זה שהיא מצות עשה שהזמן גרמא ונשים ועבדים פטורים.
ומ"ש ונשים ועבדים שרצו להתעטף מתעטפים בלא ברכה וכן שאר מצות עשה שהנשים פטורות מהן וכו'. כתב ההגהות שרש"י היה אוסר להם לברך וכדעת רבינו ודלא כר"ת שכתב שיכולים לברך:
כתב הראב"ד ונשים ועבדים וכו' א"א דוקא שאין בה כלאים וכו' מאי יומא טבא איכא עכ"ל. ויש לדחות סעד זה דאי הלכה כר' יהודא לא יעביד להו בברכה והוה ס"ד דטפי עדיף מי שאינו מצווה ועושה בלא ברכה ממי שמצווה ועושה בברכה. ומה שכתב בתחלה דדוקא בציצית שאין בה כלאים. פשוט הוא ולא הוצרך רבינו לכותבו:
טומטום ואנדרוגינוס חייבין בכולן מספק וכו'. פשוט הוא: