העושה לבן בלא תכלת לוקח אחד מח' חוטין וכו' ואם רצה לכרוך בלא מנין חוליות עושה. הטעם משום דמשמע ליה דלא הקפידו בכך למצוה מן המובחר אלא בתכלת אבל כי ליכא אלא לבן לא:
ומ"ש ויש מי שאינו מדקדק בדבר זה בלבן. משום דמשמע ליה דדבר זה לא אמרו אלא בתכלת ודייק לישנא דקתני (שם ל"ט) ונויי תכלת שליש גדיל וב' שלישי ענף דמשמע דבזמן דאיכא תכלת דוקא הוא שמדקדק בכך. ומי שמדקדק בכך סובר דתכלת דנקט לאו דוקא אלא עיקר מצוה נקט והוא הדין להיכא דליכא תכלת דלבן במקום תכלת קאי:
ומ״ש ואם כרך הלבן על רוב החוטין או שלא כרך אלא חוליא אחת כשרה. היינו לומר דלענין זה לא שאני לן בין תכלת ללבן דאפילו בתכלת אם כרך על רוב הציצית כשרה כמו שכתב לעיל ואפילו בלבן צריך שיכרוך חוליא אחת לפחות דמשמע דגדיל וענף בעינן לעכובא שאם כרכה כולה עד שלא נשאר בה ענף וכן אם הניחה כולה ענף ולא כרך בה אפילו חוליא אחת פסולה דגדיל וענף בעינן דאם לא כן מאי איריא כרך רובה אפילו כרך כולה נמי וכן מאי איריא אם לא כרך בה אלא חוליא אחת אפילו לא כרך שום חוליא נמי אלא ודאי כדאמרן. ובפרק התכלת (מנחות ל״ט:) אפליגו אמוראי במילתא דרבה בר בר חנה סבר כתיב גדיל וכתיב פתיל או גדיל או פתיל ורב סבר לעולם פתיל בעינן וההוא גדילים למניינא אתא גדיל ב' גדילים ד' עשה גדיל ופותלהו מתוכו:
וכתב בנמוקי יוסף בשם רש"י ופותלהו מתוכו כלומר שיהא הענף אחר הגדיל ולא שיעשה הגדיל בסוף החוטין. והתוספות כתבו דבספרי דריש ועשו להם ציצית שומע אני יעשה כולם גדילים ת"ל ציצית הא כיצד כדי שתהא גדיל מן הענף וציצית מן הגדיל והא ברייתא קשיא לרבה בר בר חנה וכ"כ המרדכי בשם רש"י גבי כיון דאישתראי ליה עילאי אישתראי ליה כוליה דכדברי רב עיקר. ועל מה דאמרינן ורב לעולם פתיל בעינן כתב ר"י דה"פ לעולם פתיל נמי בעינן והעלה דבעינן פתיל וגדיל ובחד לא מתכשר והכי עבדינן השתא והכי תני בספרי פ' שלח לך ע"כ:
וכתב בנמוקי יוסף אהא דאמר דאפילו לא כרך בה אלא חוליא אחת כשרה דהיינו דוקא כשעשה קשר אחר החוליא כדינו דחוליא בלא קשר אינו מתקיים ואין כאן גדיל עד כאן לשונו: