התולש סימני טומאה וכו'. בפרק ז' דנגעים התולש סימני טומאה והכוה את המחיה עובר בלא תעשה ובתוספתא פ"ג.
ומ"ש בין כולן בין מקצתן. שם בתוספתא ובספרי פרשת כי תצא.
ומ״ש או הקוצץ הנגע כולו מבשרו. בפרק ר״א דמילה (שבת דף קל״ב קל״ג) ובפרק ג' דמכות (דף י״ג ע״ב) אמרינן דקוצץ בהרתו הוי בלאו מדכתיב השמר בנגע הצרעת וכ״מ שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה.
ומ"ש או מן הבגד או מן הבית וכן מ"ש בין בתוך הסגר או בתוך החלט. בתוספתא פ"ג ובספרי פרשת כי תצא מרבה לה מקרא.
ומ"ש בין קודם שיבא לכהן בין לאחר הפיטור. בתוספתא ובספרי פ' כי תצא מרבה מקרא בין עד שלא נזקק לטומאה בין משנזקק לטומאה.
ומה שכתב אבל אינו לוקה עד שיועילו מעשיו וכו'. כיצד היתה בו בהרת ובה ג' שערות לבנות וכו'. בתוספתא אמרינן דכה"ג פטור:
וכן המגלח את הנתק לוקה וכו'. בת"כ מנין לתולש סימני טומאה מתוך נגעו שעובר בלא תעשה ת"ל ואת הנתק לא יגלח.
ועל מ"ש רבינו ואינו חייב עד שיגלח כל הנתק בתער. כתב הראב"ד א"א טעה בזה שהרי אמרו והתגלח בכל דבר וכו'. ורבינו נראה שסובר שלא אמרו בכל דבר אלא דוקא היכא דשני בדבוריה דה"ל למכתב וגלח וכתב והתגלח.
ומ"ש ועל זה נאמר ואת הנתק לא יגלח. י"ל כלפי לייא דאדרבה משם ראיה מדלא מסיים ביה ואת הנתק לא יתגלח משמע דלאו בגוונא דרישא הוא. ומה שטען הראב"ד עוד שהוא כתולש סימני טומאה י"ל שאינו חייב אלא בתולש סימני טומאה ממש לא הגורם שלא יהיה פשיון ניכר בו ועוד שאפשר שלא יפשה:
ומותר למצורע לישא במוט על כתיפו וכו' ולקשור הסיב על רגלו וכו'. תוספתא פרק ג' ומייתי לה פרק ר״א דמילה (שבת דף קל״ג):