כתב הטור על מ"ש רבינו שהמריח בכלים מוגמרים אינו מברך. לא הבנתי דבריו כיון שהוא חושב אותו עשוי להריח שכן משמע דבריו שהרי לא פטר מלברך עליו אלא מפני שאין בו עיקר וכן הוא אמת שנעשה להריח כדי שיתבשמו הכלים וא"כ למה אין מברכין עליו, ואפשר שרוצה לדמותה לריח רע דלא חשבינן ליה ריח לענין הרחקת תפלה כשאין לו עיקר ואינו דומה דבהנאה תליא מילתא והרי נהנה וראוי לברך עליו וגם בתפלה צריך להרחיק עד מקום שכלה הריח עכ"ל. וכיוצא בזה כתב הרמ"ך על דברי רבינו. ויש לתמוה על הטור שכתב גבי כשרתא ומשחא כבישא שאם סיננו השמן ואין בו כלום מהבשמים י"א שאין מברכין עליו כלל שאין עריבות זו ממנו אלא שקולט אותו מדבר אחר הוי כריח שאין לו עיקר ואין מברכין עליו כיון שאינו מגופו של שמן וזו היא סברת רבינו ממש ולא כתב שם שאינו מבין דבריו וטעם סברא זו נראה משום דכיון דריח אינו צורך הגוף כ"כ כיון שאין לו עיקר אע"פ שנהנה אינו מברך עליו:
ומה שכתב או של ערוה מן העריות. כתב הרשב"א בתשובה שלא ידע לו מקום ואולי של ערוה ממש ומפני שעשויין להעביר את הזוהמא א"נ שהם עשויים לעבירה להטיל ארס יצה"ר עכ"ל. וה"ר דוד אבודרהם כתב בשמים של ערוה היינו כגון קופה של בשמים תלויה בצוארה או שאוחזת בידה או בפיה ואסור להריח באותם הבשמים שמא יבאו לידי הרגל נשיקה או קירוב בשר עכ"ל: