1
קדשי מזבח שנפל בהם מום וכו'. בסוף תמורה (דף ל״ב:) ובר״פ על אלו מומין (בכורות דף ל״ז:) תניא ואם בבהמה הטמאה (ופדה בערכך) הרי בהמה טמאה אמורה הא מה אני מקיים (ואם כל בהמה טמאה) אשר לא יקריבו ממנה וכו' (הוי אומר אלו) בעלי מומין שנפדו.
2
ומה שכתב והמקדיש עצמו שפדה לעצמו הוא שמוסיף חומש לא המתכפר בה שפדאה בריש תמורה (דף ו') ובריש זבחים אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן המקדיש מוסיף חומש ומתכפר עושה תמורה. ופירש רש"י אדם שנדר קרבן והפרישו חבירו משלו להתכפר בו הנודר והומם ובא לחללו אם המפריש מחללו מוסיף חומש ואם המתכפר בו מחללו אינו מוסיף חומש דתלייה רחמנא לחומש במקדיש דכתיב ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישיתו:
3
והקדש ראשון הוא שחייב בתוספת חומש וכו'. לפיכך אם חילל בהמה על בהמה שניה וכו'. בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ד:) מימרא דריב״ל וברייתא: