א) [סעיף א'] אומרים קדיש. פי' אחר פסוקי דזמרה. ט"ז סק"א. וכתב האגור בסי' צ"ח וז"ל השיב הראב"ד טעם על הקדישים שאומרים בתפלה. א' אחר פסוקי דזמרה שיש לשם הפסק דפסוקים. ב' אחר סיוס תפלת י"ח שהיא מצוה בפני עצמה. ג'. אחר הקדושה והוא דבר שבקדושה. ד'. אחר אמירת המזמור או פרק או אגדה או משנה כדאמרינן בסוטה (מ"ט ע"א) עלמא אמאי קאי אקדושה דסדרא ואיהא שמיה רבה דאגדתא. ה'. אחר אשרי למנחה שהיא מצוה בפני "עצמה שכל האומר ג"פ בכל יום תהלה לדוד מובטח וכו'. ו'. אחר ק"ש של ערבית כי תפלת ערבית רשות ויש הולכים להם קודם י"ח ולא ישמעו קדישי ז' לאחר תפלת ערבית שכבר נשלמה התפלה. ואין פוחתין מז' קדישים בכל יום על שם שבע ביום הללתיך עכ"ל בשבלי הלק"ט. ב"י ופרישה אות א'. והא דלא חשיב קדיש אחר תפלת י"ח למנחה דהיינו קודם התחלת תפלת ערבית י"ל דכ"ש הוא מקדיש שאחר תפלת י"ח של שחרית. ובזה מיושב נמי דלמה אמר אין פוחתין מז' וכו' וכי בכל יום אומרים קדיש דאגדתא אלא שעכ"פ יש ז' קדישים עם הקדיש שאחר תפלת מנחה. אלא שלא חש לכתוב כאן אלא טעם על כל א' וא'. פרישה שם. ועיין לבוש, ולפי דברי האר"י ז"ל צ"ל בכל יום י"ב קדישים. ששה בשחרית א' קודם הודו והב' קודם יוצר והג' אחר תפלת י"ח והד' אחר קדושה דסדרא והה' קודם קוה והו' קודם עלינו לשבח (והגם שכתב הרב שם דקדיש בתרא אינו מכלל הקדישים וכו' מ"מ הא סיים שהקדיש הזה הוא העשיה ששם בחינת המיתה כדי להעלות כל הנשמות והנפשות בסוד תחיית המתים וע"כ אומרים אותו היתומים על מיתת אב ואם וכו' יעו"ש. וכתב תו"ח דקל"ט ע"ב שהכוונה הוא לעלות העשיה ליצירה במחצב הנשמות של המתים וזה מתחי' העשיה עד רום המעלות כי כל בחי' נקרא עשיה בערך העליון ממנה עכ"ל וא"כ גם זה הוא חובה) ושנים בתפלת מנחה אחד קודם העמידה ואחד אחר העמידה וארבעה בערבית אחד קודם ברכות דערבית ואחד קודם העמידה ואחד אחר העמידה ואחד קודם עלינו לשבח כמבואר בשער הכוונות דרוש הקדיש ובנוסח התפילה דף נ"א והב"ד לעיל סי' מ"ח יעו"ש. ועוד עי"ש בדברינו לסי' מ"ח אות א' ד"ה ודע הקדמה אחת וכו' טעם אל אמירת הקדישים ע"פ הסיד. ויש שנהגו עוד לומר אחר תפלת מנחה מזמור למנצח בנגינות וכו' ואח"כ אומרים קדיש ועלינו לשבח והרי נעשו הכל י"ג קדישים כנגד י"ג מדות. ואשרי מי שעובד את רבו בשמחה וכוונה. ועיין לקמן אות י"ט: