א) [סעיף א'] יכוין בברכות פי' המילות. וכן בכל ברכותיו ותפלותיו שאל"כ הוי האדם כעוף המצפצף שאין מבין מה שמצפצף. לבוש. וכ"כ בסי' בי"ע הל' נט"י אות ט' שתילי זתים אות א' יפה ללב ח"א אות א', וז"ל ס' החסידים סי' מ"ו כשהוא נוטל ידיו או שמברך על הפירות או על המצות השגורות בפי כל אדם יכוין לבו לברך לשם בוראו אשר הפליא חסדו עמו ונתן לו הפירות או הלחם להנות מהם וציונו על המצות ולא יעשה כאדם העושה דבר כמנהג ומוציא דברים מפיו בלא הגיון הלב ועל ד"ז חרה אף ה' בעמו ושלח לנו ביד ישעיה ואמר יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, אמר הקב"ה לישעיה ישעיה ראה מעשה בני כי אינו אלא לפנים ומחזיקים בה כאדם שמחזיק ונוהג מנהג אבותיו בידו באים בביתו ומתפללים לפני תפלות הקבועות כמנהג אבותיהם לא בלב שלם, הם מנקין את ידיהם ומברכין ענט"י ובוצעין ומברכין ברכת המוציא, שותין ומברכין כמו שהדבר שגור בפיהם אף בעת שהם מברכין אינם מתכוונים לברכני, לכן ע"כ חרה אפו ונשבע בשמו הגדול לאבד חכמת חכמיו היודעים אותו ומברכין אותו במנהג ולא בכוונה דכתיב בתריה לכן הנני יוסיף וכו', ואבדה חכמת חכמיו וכו', לפיכך הזהירו חכמיה על הדבר ואמרו עשה דברים לשם פועלם, ומעשה בא' שמת לאחר יב"ח ונגלה בחלום לא' מקרוביו א"ל בכל יום דנין אותי על שלא הייתי מדקדק לברך ברכת המוציא וברכות הפירות ובהמ"ז בכוונת הלב שאלו לו והלא אין משפט רשעים בגהנם אלא יב"ח א"ל אין דנין אותו בפורעניות חזקים כמו ביב"ח ראשונים עכ"ל, והביאו דבריו חי"א כלל ה' אות כ"ו, קי' ש"ע סי' ו' אות א', יפה ללב שם, וכתב קי' הש"ע שם וראוי לאדם שירגיל את עצמו לומר את הברכות בקול רם כי הקול מעורר את הכוונה עכ"ל: