מה בין הצדק המוסרי שלנו לזה של הנצרות?
הלל הזקן אומר: "דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה" (עי' שבת לא, א) והאבנגליון - להבדיל - אומר "מה שתחפצו שיעשו בני אדם לכם, עשו להם גם אתם". הראשון הסתפק בצדק שלילי לבד, והאחרונים דורשים צדק חיובי.
שונאי ישראל משתמשים בזה לחובתנו, להראות כי האחרונים עומדים על נקודת השקפה מוסרית יותר גבוהה לאין ערך מהשקפה שלנו, שהרי בודאי ערכו של החיוב יותר גדול מערכה של השלילה.
ואוהבי ישראל משתמשים בזה לזכותנו, ואומרים אדרבא איפכא מסתברא, כי באמת אין היהדות דורשת ממנו שנאהב את הבריות כמונו ממש באופן חיובי, מפני ש"אלטרואיזמוס" באופן שכזה אינו אלא "איגואיזמוס" באופן מהופך, בהיותו שולל גם הוא מן האדם ערך מוסרי אוביקטיבי מצד עצמו, ועושהו אמצעי לתכלית סוביקטיבית. האיגואיזמוס עושה את "האחר" אמצעי לתכלית "אני", והאלטרואיזמוס עושה את ה"אני" אמצעי לתכלית "אחר". היהדות אינה יכולה למצוא מבוקשה בכלל זה, אלא שהיא מבקשת להעמיד במרכז לא את ה"אחר", כי אם את הצדק המופשט המשוה "אני" ל"אחר", ואין מקום לצדק בהיקפו של האיגואיזמוס אלא בתמונה שלישית מה שהאיגואיזמוס אינו רוצה לעצמו - ודאי מדת הצדק הוא שלא יעשה גם לאחרים, אבל מה שהאיגואיזמוס רוצה לעצמו - זהו דבר שאין לו גבול, ואם יחייבו את האדם לעשות כן גם לאחרים, הרי אתה מטה כף הצדק כלפי ה"אחר" נגד ה"אני" (על פרשת דרכים ח"ד, מאמר על שני הסעיפים).
אבל גם אלה וגם אלה, גם שונאי ישראל וגם אוהבי ישראל הנ"ל לא היטיבו לראות, כי הפירוש ה"איבנגלי" הנ"ל במצוה של "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) אינו מספיק לנו, לא משום שיש בו תפסת מרובה יותר מדאי - אנחנו מסתפקים בשלילה והמה דורשים מאתנו בחיוב כנ"ל - אלא להיפך, מצד שהוא תופס את המעוטא דמעוטא, מה שאי אפשר לנו לצאת ידי חובתנו בזה.
אין היהדות מסתפקת כלל בזה, שנעשה לאחרים רק את מה שאנו דורשים שאחרים יעשו לנו, כי מאחרים אין לנו לדרוש כלל, בעוד שאנחנו מחוייבים לעשות בעד אחרים הכל.
הצדק של האבנגליון הוא שוב צדק של איגואיזמוס, אם כי בשטח יותר רחב, זהו צדק של גומלין, של "שמור לי ואשמור לך", או בלשונם הם, יען שאני חפץ שיעשו אחרים בעדי, אני צריך לעשות גם כן בעדם, בעוד שהצדק המוסרי שלנו הוא כולו נובע מקודש הקדשים של זיו העליון, מה"קדושים תהיו, כי קדוש אני ד' אלקיכם" (ויקרא יט, ב), ומה הוא מיטיב עם הבריות אף על פי שאי אפשר להן לעשות בעדו מאומה, כן גם עלינו להדבק במדותיו.
מעמידים את ביאורו של הלל הזקן לעומת ביאורו של האבנגליון, להבדיל, ומוכיחים שהצדק המוסרי של האחרון הוא מקיף יותר מזה של הראשון, ושוכחים איך התנהג הלל הלכה למעשה: "ת"ר, "די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים טו, ח) - אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו, ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ (הלל בעצמו) לפניו שלשה מילין" (עי' כתובות ס"ז ע"ב).
ולו הסתפק הלל בפרוש של הנוצרים לבד, הלא בודאי היה פטור מזה, כי הוא הסתפק גם בחצי טרעפיק ליום, הוא בודאי לא דרש מאחרים שירוצו לפניו בתור עבדים, והלא היה יכול לאמור לעני בן טובים זה: "הסתפק במועט כמוני". אבל הצדק המוסרי של הלל היה הצדק היהודי ולא הצדק הנוצרי ח"ו, והצדק היהודי נובע ממקור צדקתו של הקב"ה, האומר: "לא ידון רוחי באדם לעולם, בשגם הוא בשר" (בראשית ו, ג). וגם אדם עילאה שכשהוא לעצמו הוא כולו רוח, צריך להביט על אחרים רק מנקודת בשר לבד, ולספק בעדם עד כמה שאפשר את כל צרכי הבשר שלהם.
הכלל, שמה שנוח לך תעשה גם לאחרים, אינו מספיק כלל וכלל, כי מהו הדין כשהוא בעצמו לא ירצה ליהנות מן העולם כלום, כשהוא נזיר מן החיים או שהחיים בכלל הם עליו למשא, האם צריך הוא להתיחס באופן שכזה גם לאחרים? אבל הצדק המוסרי של היהדות אומר גם באופן שכזה "די מחסורו אשר יחסר לו", ואתה צריך להיטיב לאחרים לא לפי רוחך והשקפתך, אלא לפי רוחם והשקפתם של אחרים.
ולכשנעמיק בדבר נראה כי בפרינציפ של המוסר הנוצרי הנ"ל יש לא מעט מהאיגואיזמוס גופא, שחפץ להלעיט את אחרים דוקא במה שניחא ליה, ורק מנקודת הצדק המוסרי הזה באו הנוצרים גם לידי האינקויזיציה "הקדושה", וכפו על האחרים את מה שניחא להם, היינו להכניס את נשמתם של האחרים בגן עדן, ואם בשביל כך הם צריכים להשרף חיים, אין בכך כלום. אבל היהדות, שהצדק המוסרי שלה הוא ה"די מחסורו אשר יחסר לו", מתחשבת רק עם צרכי האחר, ואם האחר לא חסר שום תיקון הנפש, אי אפשר לתקנו בעל כרחו, לכן לא ידעה היהדות מעולם מאינקוויזיציה.
ואם הלל הזקן לא חפץ להגיד למי שבא ללמוד את כל התורה כולה על רגל אחת, כמו שאומרת התורה הנוצרית, להבדיל, "מה שתחפצו שיעשו בני אדם לכם, עשו להם גם אתם", הוא מפני שזהו לא הצדק המשפטי ולא הצדק המוסרי שלנו, כי, כאמור הצדק המוסרי דורש מאתנו הרבה יותר מזה. ואדרבה, על פי הפרינציפ הנוצרי, אפשר לעשות כמה דברים כנגד הצדק המוסרי שלנו, ולמי שבא ללמוד את התורה על רגל אחת לזה בודאי נחוץ להתחיל מהצדק המשפטי, שלזה מספיק למדי כלל של "מאי דעלך סני לחברך לא תעביד" (שבת לא, א).
ואמנם הנצרות שקבלה מאתנו את מדת הרחמים ולא את מדת הדין, מתהללת שבצדק המוסרי עוד הרחיקה ללכת מאתנו, אבל את הצדק המשפטי שלנו השליכה לגמרי אחרי גוה, ובמקומו לקחה את הצדק המשפטי הרומי, ובזה אחזה דבר והפוכו, תרתי דסתרי, שטר ושוברו עמו, כי באין מדת הדין אין גם מדת הרחמים, ובאין צדק משפטי כדבעי, אי אפשר שיהיה צדק מוסרי כראוי, כי כאמור אי אפשר להפריד ביניהם לפי רוחה של היהדות.