מה חידש לנו הצדק המוסרי?
תאמרו, אם כן מה חידש לנו הצדק המוסרי מאחרי שהכל כבר כלול לנו בצדק המשפטי?
על זה נשיב בפתגמו של הגאון רבי ישראל סלנטר ז"ל שאמר בנוגע ליראת שמים: "כל השנה צריכה להיות כמו אלול, ובכל זאת אלול הוא אלול". וכמו כן נאמר: הצדק המוסרי כבר כלול אצלנו בצדק המשפטי, ובכל זאת צדק מוסרי הוא צדק מיוחד.
הצדק המשפטי גופו כאמור, עומד אצלנו על היסוד של "משפט אחד יהיה לכם" - "משפט השוה לכולכם", מבלי שום הבדל בין אישיות אחת לאישיות שניה. ובא הצדק המוסרי ואומר שגם בכלל זה יש בו "חוץ". "חוץ" - בנוגע למשפט בינך ובין אחרים, שכאן אי אפשר להיות משפט שוה, אלא עליך להחזיק בזה איפה ואיפה או שתי אמות המדה, אחת כדי למוד ולשקול את עצמך, ואחת כדי למוד ולשקול את אחרים.
את עצמך אתה צריך למוד במדת הדין והחוב: "אפילו כל העולם כולו יאמרו לך צדיק אתה, הוה בעיניך כרשע", ואת אחרים במדת הרחמים והזכות: "והוה דן את כל האדם לכף זכות" (אבות פ"א מ"ו).
בעד עצמך מדת ההסתפקות באופן הכי מינימלי, ובעד אחרים מדת המותרות - "די מחסורו אשר יחסר לו" - "אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו" (דברים טו, ח, כתובות סו, ב).
בעד עצמך מדת העניוות באופן הכי קיצוני - "והוה שפל רוח בפני כל אדם, שתקות אנוש רימה", (אבות, פ"ד מ"י) ובעד אחרים מדת הכבוד, "איזהו מכובד, המכבד את הבריות" (אבות פ"ד מ"א).
בעד עצמך מדת האופטימיזם, שמכאן מדת הבטחון לבלי לדאוג דאגת מחר כלל, לקבל את הכל באהבה, "לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה", (ברכות נד, א), ולאמור תמיד "חביבים יסורים", ובעד אחרים מדת הפסימיזם, ולא תוכל לפטור אותם במדת הבטחון לבד. עליך לדאוג בעדם גם דאגת מחר. ומי שיש לו פחות ממאתים זוז, אף על פי שבודאי יספיקו לו להיום, בכל זאת תתן לו היום מן הצדקה ואל תדחה אותו למחר (משנה, פאה פ"ח מ"ח). ואין צריך לאמור שעל יסורי אחרים לא תוכל לאמור "חביבים יסורים", אך להיפך, עליך להיות משתתף בצערם. כהנה וכהנה אפשר לנו לחשוב, אך כמדומני שדיין הדוגמאות האלה כדי להבליט, שבזה יבדל אצלנו הצדק המוסרי מהצדק המשפטי. האחרון אומר "משפט השוה לכולכם", והראשון אומר על זה "חוץ", "חוץ" מאנוכיות שלך, שאליה אתה צריך להתיחס במשפט אחר לגמרי.
את היסוד הזה, היסוד לכל הצדק המוסרי, כבר אנו מוצאים בעשרת הדברות שלנו, בדבור האחרון - והרבה פעמים אחרון אחרון חביב - לא תחמוד. כי באמת אי אפשר להבין הלאו הזה רק בהסברו של ה"אבן עזרא". הוא מותיב לה: וכי מה יעשה האדם שסוף סוף לבו חומד גם באשת רעהו, וגם בעבדו ואמתו ושורו, הלא באופן כזה אין לבו כלל ברשותו? והוא מפרק לה: בן הכפר לא יחמוד מעולם את בת המלך, מפני שהוא מרגיש שזהו מן הנמנעות ואין היא מתאימה לו בשום אופן, כי זהו מין בשאינו מינו. ככה צריך האדם להתרגל במחשבתו, שיראה את כל הבריות בתור בני מלכים ובנותיהם, ואת עצמו לבן כפר, וממילא לא יחמוד מה שיש להם.
באופן שאם ה"לא תרצח" וה"לא תגנוב" הם היסודות של הצדק המשפטי, המבוסס על הכלל של "משפט השוה לכולכם", וכשם שאין אתה חפץ שאחרים יתנהגו עמך באופנים שכאלה, כך לא תתנהג עמם, הנה ה"לא תחמוד" הוא היסוד לצדק המוסרי, כי אי אפשר כלל וכלל שהאדם לא יכשל בלאו הזה, אם למפרע לא יוקבע בלבו שעליו למוד את עצמו באמת-מדה-אחרת, ממה שהוא מודד את אחרים. את אלו הוא צריך לראות במדרגה עליונה, ואת עצמו במדרגה תחתונה.
ומכאן תשובה נמרצה לאלה התולים גם את הצדק המוסרי ברגש האנכיות הגסה, ושומעים גם ב"קול אלקים המתהלך בתוך האדם" רק את הד קולו של האדם גופו, כפי שהבאנו את דעתם בפרק הקודם. המוסר הישראלי עומד ומטפח על פניהם של בעלי דעה זו. המוסר היהודי אינו תולדה מהמשפט, מגזר דין הקשה שמוציא על פשע אחרים כאמור לעיל, אצלנו הצדק המוסרי עוד קדם לצדק המשפטי.
התורה שלנו מתחלת מתקופת האבות, שבה אנו רואים כבר את הצדק המוסרי באופן הכי מרומם ונשגב, ורק אחרי כן באו המשפטים, "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כא, א). והשי"ת אומר על אברהם: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח, יט), ומקדים צדקה למשפט, כי כך הוא מתכונתם של בני אברהם יצחק ויעקב, שהצדק קדם אצלם למשפט.
אחד העם, בחפצו להכניס את המושג הזר הזה ביהדות, מסתייע באגדה ואומר: "הגדה קדמונית מספרת שמתחלה עלה במחשבה לפני הבורא לברוא עולמו במדת הדין בלבד, ורק אחרי כך נחם על מחשבתו ושתף לה גם מדת הרחמים, (ב"ר יב, טו), ובאמת אנו מוצאים שמדת הדין קודמת למדת הרחמים במהלך ההתפתחות המוסרית של איש ואיש, ושל עם ועם. והילדים וכן העמים בילדותם מבדילים רק בין המעשים ולא בין העושים".
ואמנם "אין למדים מן האגדות" (ירושלמי פאה פ"ב ה"ד), אבל אם נרצה ללמוד מזה, אז הרי עלינו ללמוד מרוח האגדה שלנו בכלל, שכולה סובבת והולכת על זה שההסטוריה שלנו הותחלה דוקא במדת הרחמים, ואפילו בר בי רב דחד יומא יודע אצלנו, שאברהם הוא מדת הרחמים, יצחק מדת הדין ויעקב מדת תפארת שהיא הרכבה משתיהן, ממדת הרחמים וממדת הדין ביחד, שגם ספורי התורה בעצמם מעידים על זה. ואמנם התחלת העולם בכלל היתה במדת הדין, אבל התחלת ההסטוריה הישראלית היתה דוקא במדת הרחמים".
והאומר שגם אצלנו באה מדת הרחמים ממדת הדין, או במלים אחרות, שהצדק המוסרי הסתעף מהצדק המשפטי, האומר זאת, הוא "תלי תניא בדלא תניא" (שבת כב, א).