הצדק המוסרי מהו?
הצדק המוסרי מהו, ומהיכן הוא בא לאדם? חכמי הסוציאולוגיה מבקשים ומוצאים זה גם כן בסדרי החברה או המדינה, והם אומרים שכל הצדק המוסרי שבאדם זהו "הכח הפנימי המגיד לאדם פשעו" בחדרי חדרים ומכה אותו בסתר לבו, ואומר לו עלה הטהר; וקול הפנימי הזה שאנו קוראים בעברית "מוסר כליות" או הכאת הלב, ואוהבי הפלאות יקראו לו "קול האלקים המתהלך בתוך האדם" (ע"פ בראשית ג, ח), ואינו באמת אלא הד קול האדם בעצמו ביחוסו לפשעי אחרים, כי בראשית ילדותו הסכין האדם לראות הוריו ומוריו וכל הסובבים אותו מוציאים דין קשה על כל דבר פשע, ומהם יראה וכן יעשה גם הוא. ההרגל נעשה לו ברבות הימים לטבע ובפגשו בחזיון כזה יתעבנו לא רק בשפתיו, כי אם גם לבו ירגיש חמה מוסרית או גועל נפש. והרגש הזה המלוה בלב האדם את חזיון החטא, בלכתו בכל פעם (כדרך כל רגש) הלוך והתלכד יותר עם חזיון המעוררו, יגיע באחרונה להתקשר עמו בקשר אמיץ כל כך, עד כי לא יוכל עוד להתפרד ממנו, לבלתי לוות את החזיון. גם אם נושא החזיון הוא בעל הרגש בעצמו, ובשעה שמכה לב האדם אותו הרי הוא דו-פרצופין, כאלו הלב המכה (כלומר הרגש המקושר אל החזיון) הוא בריה בפני עצמה עומד וצווח על בעליו: "רשע, מה היית אומר אם היו אחרים עושים דבר זה לעיניך" ("על פרשת דרכים" לאחה"ע חלק א, במאמרו "מדת הדין ומדת הרחמים", מביא זאת בשם אדם סמית והבאים אחריו). ובכן לדבריהם מה שקוראים "קול אלקים המתהלך בתוך האדם" אינו בעיקרו אלא רגש אנוכיות גסה, הרגש שנמצא אצל נפש כל חי. אלא שבאם שהוא בריה חברותית, הרגש הזה מתפתח לכמה גוונים ולכמה תולדות, ויש לפעמים שנראים בהשקפה הראשונה כאילו "תולדותיהם לאו כיוצא בהם" (ע"פ בבא קמא ב, א), כמו למשל הרגש המוסרי שלכאורה הוא בנגוד לרגש האנוכיות, אבל בגופא דעובדא איננו אלא תולדה ממנו.
וצא ולמד מזה עוד דבר, שהצדק המשפטי קדם גם בזמן ובמעלה לצדק המוסרי, וזה האחרון איננו אלא בבואה דבבואה של הראשון. ומאחרי שהראשון, כאמור בפרק הקודם, כל עיקרו לא בא אלא ע"י חלוקת העבודה ומלחמת המעמדות, ממילא גם האחרון הצדק המוסרי, הוא מושפע לגמרי מזה.
ואמנם למותר להגיד, כי השקפה זו מופרכת מעיקרה לפי רוח תורתנו, שכולה אומרת "שרוח אלקים המתהלך בתוך האדם" איננו אגדה מ"אוהבי הפלאות", אלא עובדא קיימת, וזה בא אלינו לא ע"י "הרגל נעשה טבע" אלא שהוא טבע הטבוע בנו מששת ימי בראשית, זה ה"בצלם אלקים עשה את האדם" (בראשית א, כז). אבל עכ"פ השקפה זו מעידה על בעלי השקפה הנ"ל, שהחוש המוסרי שלהם נטשטש ונצטמצם אצלם. וזה שאמרנו בפרק הקודם, כי הצדק המשפטי השפיע על הצדק המוסרי, ולא לטובה אך לרעה, מכיון, שכאמור, כח הצדק המשפטי שלהם בא מכח מלחמת המעמדות.
והשפעה זו אנו רואים גם על הפילוסוף האידיאליסטי היותר גדול, אפלטון, שחפץ לנמק את הצדק המוסרי על יסוד אידיאלי מרום ונשגב, ולבקש את מקורו בנפש גופה, ולא מצא נימוק אחר רק זה: הנפש מורכבת לפי דעתו משלשה חלקים: מהשכל, מרוח היצר - מעין עזמה נדיבה ואצילית - ומהתאוה הפחותה החושית, והשכל צריך להיות השליט על שני האחרים, וכנגדם הם שלש המפלגות או המעמדות. באת כח השכל היא המפלגה של "הנוטרים", שתעודתה היא לנהל את המדינה. באת כח השניה, העזמה, היא מפלגת הצבא, שתעודתה להגן על המדינה. באת כח השלישית, התאוה הפחותה החושית, היא מפלגת האיכרים והפועלים, שתעודתה היא למלא את כל צרכי הגוף. והנמשל מובן מאליו שהצדק המוסרי הוא להגביר את המפלגה הראשונה על השניה, והשניה על השלישית. ובכן, גם את הצדק המוסרי נחוץ לבקש בראש וראשונה במדינה, והצדק המוסרי שבנפש היחיד מבוסס רק על אותם היסודות שבתוך הציבור.
ובכן, לא רק במשפט אין אנו רואים אצלם את הפרינציפ של "משפט אחד יהיה לכם" (במדבר טו, טז), "משפט השוה לכלכם", אך גם במוסר לפי השקפותיהם אין מוסר אחד לכולם, הואיל ובית אב של המוסר הוא המשפט, ומה שאין באב אין בתולדה.