המשפט והחינוך
אצלם אין שום קשר ישר בין המשפט והחינוך. את המשפטים צריכים לדעת על בוריים רק השופטים המושבעים והבלתי מושבעים, אבל לעם אין שום ענין בהם. כל משפטיהם המה רק גוזרים ומענישים, וכפתגמו של המשפט הרומי, שמי שאינו יודע את החוק הוא מעניש את עצמו. המשפטים שלנו מסורים לכל העם שמחוייבים ללמדם, כי תורה היא וללמוד אנו צריכים, ומכוונים ביחד לחנך את העם ולפתח את רגש הצדק בלב כל בני האומה.
מדת העונשים, למשל, נמדדת אצלנו לא לפי מעשה הפשע כשהוא לעצמו, ולא לפי התוצאות הקשות שמביא החטא כלפי החברה או המדינה, אך בעיקר לפי מדת החטא בפסיכולוגיה של החוטא.
למשל גנב וגזלן. בודאי אם נמוד את החוטאים האלה מנקודת ההשקפה הראשונה, מצד החטא כשהוא לעצמו ומצד התוצאות החטא לחברה ולמדינה, הנה בודאי שהשני חמור מהראשון: הגנב צריך להתחבא במסתרים ולא בכל זמן יכול למלאות חפצו, בעוד שהגזלן גוזל גם ביום וגם בלילה ואין מנוס ומסתור ממנו. אך יען שמדת העונשים היא אצלנו לפי החטא כלפי המוסריות, ואנו מתחשבים עם הפסיכולוגיה של החוטא, לכן גנב חמור יותר מגזלן.
שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי, מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מבגזלן? אמר להם, זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו, כביכול עשה עין של מטה כאילו אינה רואה ואוזן של מטה כאילו אינה שומעת (עי' בבא קמא עט, ב).
העונש לא בא אצלנו בתור נקמה על מעשה הפשע אך כדי לחנכו שלא יוסיף לחטוא, ועל כן מודה בקנס פטור, מכיון שהרשיע את עצמו וכבר קיבל עונש מוסרי.
וגם חייבי מיתת בית דין הנה עונש המיתה בא ביחוד בשביל לחנך את העם, "וכל העם ישמעו ויראו" (דברים יז, יג), ובשביל החוטא בעצמו הנה מיתתו זוהי כפרתו, וגם זה תלוי במדת ההכשרה המוסרית שלו לפני החטא. מטעם זה צריך להתראה, שיתרוהו מקודם וידע את העונש המגיע לו. מלבד זה תלוי העונש במדת התפתחותו המוסרית של החוטא ולכן "חבר אין צריך התראה" (סנהדרין ח, ב).
ובכאן בולט ביותר ההבדל בין המשפט הרומי שנתקבל אצל כל העמים ובין המשפט העברי. המשפט הרומי לא ידע מהתראה בתור תנאי לעונש, מפני שדבר אין למשפט עם החינוך; המשפט מעניש מצד עצם המעשה ואין שום אמתלא להפטר מחמת אי-ידיעת החוק ומכל-שכן מחמת אי-ידיעת העונש, בעוד שאצלנו יש בעונשים גורם חינוכי כנ"ל.