הדין והיושר
גם אנחנו מבדילים בין הדין ליושר, כמאמרם ז"ל: "לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה" (בבא מציעא ל, ב), שזאת אומרת שהדין הוא לפעמים קשה, קר ויבש ביותר, ואז נחוץ לבקש אלו אופנים כדי לרכך את מדת הדין, ועל כן אמרו: "מצוה לבצוע, שנאמר 'אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם' (זכריה ח, טו), והלא במקום שיש משפט אין שלום, ובמקום שיש שלום אין משפט, אלא איזהו משפט שיש בו שלום, הוי אומר זה ביצוע" (סנהדרין ו, ב).
אבל באמת מה קשה הוא להבדיל בין שני המושגים האלה, בין מושג הדין ובין מושג היושר. הלא כמה וכמה דינים ישנם שכל עיקרם לא נוסדו אלא על מושג היושר וה"לפנים משורת הדין", ואף על פי שהם מקבלים אצלנו צורה משפטית, הנה שום שופט שבעולם שאין לו בעולמו אלא הצדק המשפטי לבד, לא יתפסם ואף לא יבינם.
יש אצלנו למשל דינא דבר מצרא וב"חושן משפט" שלנו הוא תופס מקום חשוב, "הלכות מצרנות" (חו"מ סי' קע"ה), ואופיני הוא הדבר שהלכתא זו נסדרה שמה עוד לפני הלכות שותפים (חו"מ סי' קע"ו-קפ"א), מקח וממכר (שם קפ"ט-רכ"ו) ומתנה (שם רמ"א-ר"נ), ההלכות העיקריות בכל ספרי המשפטים שבעולם. ועל מה נוסד כל הדין דבר מצרא? רק על יסוד היושר, "ועשית הישר והטוב" (דברים ו, יח), כי היושר גופו הוא דין אצלנו.
וגם בהלכתא זו יש כמה עשרות סניפים בהפנים גופו, וכמה מאות או אלפים סעיפים קטנים במפרשים הסובבים את הפנים. אמנם רגילים לחשוב את היושר לדבר התלוי בלב, אבל לא כן אצלנו, שגם היושר מקבל צורה משפטית וגם הוא נכנס לתוך מסגרת של פרטים וסעיפים שונים.
ובאמת דינא דבר מצרא מגביל מאד את הבעלות, שלא יהיה האדם עושה מה שלבו חפץ גם בתוך שלו, למרות המליצה הרגילה "כאדם העושה בתוך שלו". בעל השדה או בעל הבית והחצר גופו מוגבל בזכויותיו, שלא יוכל למכור רק לאחד, למרות שהוא יכול לסבול מזה. טובתו של המוכר שיהיו על הדבר הנמכר הרבה קופצים, שרק מזה תהיה ידו על העליונה לקבל מחיר גבוה, ועל ידי דינא דבר מצרא לא יהיה לו רק קופץ אחד, כי כל אחד יהרהר בלבו, למי אני עמל, אם אחרי כל הטורח והעמל מצדי לעמוד על המקח, וגם אחרי סילוק המעות, יוכל הבר מצרא לבוא ולומר שהוא חפץ בזה.
דינא דבר מצרא אומר "ואפילו הלוקח תלמיד חכם ושכן וקרוב למוכר והמצרן עם הארץ ורחוק למוכר, המצרן קודם ומסלק את הלוקח, וזה הלוקח הרחוק חשוב כשלוחו לכל דבר, ועדי הקנין של לוקח יכתבו שטר בשם המצרן, ואין צריכים קנין אחר" (חו"מ קע"ה, ו). ו"בא הלוקח ונמלך בבן המצר, ואמר לו הרי פלוני בן המצר שלך רוצה למכור לי, אלך ואקח ממנו, ואמר לו לך וקח, לא ביטל זכותו ויש לסלק אותו אחר שיקנה" (שם כט).
והרמ"א מוסיף על זה: "ואפילו אם אומר המוכר קודם שאמכור למצרן לא אמכור כלל, אפילו הכי קנה המצרן בעל כרחו של מוכר" (שם סעיף ו'). וכלום יש לך הגבלה בבעלות יתרה מזו? לא רק שאינו יכול למכור למי שהוא חפץ, אך הוא מוכרח למכור למי שאינו חפץ כלל שיגיע השדה לידו.
ואמנם גם בכלל הזה, הכלל של דינא דבר מצרא יש בו חוץ, חוץ... מעכו"ם, ו"והקונה מהעכו"ם אין המצרן יכול לסלקו; מכרה לעובד כוכבים, עובד כוכבים לאו בר דינא דבר מצרא הוא" (שם, ל"ח-ל"ט). אבל כלום יש בזה משום הגבלת זכויותיהם של העכו"ם? יש בזה להיפך, הגבלת חובותיהם. אנחנו מחוייבים בזה והמה פטורים, אנחנו מצווים על הדין שכל עיקרו יונק מהיושר, ואילו הם, שגם הם מצווים על הדינים וזה נכנס בהשבע מצוות שלהם (עי' סנהדרין נו, ב), הם מחויבים רק בדין של דין ולא בדין של יושר.
כי הדין שלנו, כאמור, כל עיקרו הוא דין של יושר. ומלבד דינא דבר מצרא הנ"ל, אנו מוצאים עוד הרבה הלכות שלא הדין רק היושר מדבר מתוך גרונן. ובכלל קשה להעמיד מחיצות במשפטים שלנו ולאמור עד כאן הדין, מכאן ואילך היושר, כי היושר איפוא, כאמור, מקבל אצלנו צורה משפטית.
הענקה (דברים טו, יב-יח) למשל, שמה מעיד עליה שהיא לא חיוב אך מתנה ונדבת-הלב של האדון, שהוא מעניק לעבד אף על פי שאינו חייב לו כלום; כל התחייבותו לנגדו כבר מילא בהיותו אצלו; ובכל זאת כופים על הענקה כמו שכופים על כל עניני ממונות. אף על פי שבתורה כתוב "אשר יברכך" (שם יד), אמרו חז"ל: "בין שנתברך הבית בגללו בין שלא נתברך, שנאמר 'הענק תעניק לו' - מכל מקום. אם כן למה נאמר 'אשר יברכך', הכל לפי הברכה תן לו" (עי' רמב"ם, הלכות עבדים פ"ג).
ולא עוד אלא שמחד גיסא אמרו: "פריעת בעל חוב מצוה" (בבא בתרא קעד, א), ומאידך גיסא אמרו: "כופים על הצדקה", באופן שגם פריעת החוב קבלה אצלנו צורה של מצוה, וגם נתינת צדקה קבלה אצלנו צורה משפטית, וכל זה, כאמור, מפני שאין אצלנו מחיצות המבדילות בין הדין ובין היושר.
נקח נא, למשל, שקלא וטריא משפטית כזו: "הדר בחצר חברו שלא מדעתו בחצר דלא קימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, מאי? מצי אמר ליה מאי חסרתיך? או דלמא מצי אמר הא איתהנית" (עי' בבא קמא כ, ב). וכשרב יהודה אמר: "הדר בחצר חברו שלא מדעתו, צריך להעלות לו שכר", מביאה הגמרא על זה: "רב אמי אמר, וכי מה עשה לו ומה חסרו ומה הזיקו".
כלום אפשר לצייר לנו שמנקודת ראות המשפטית הרגילה אפשר לשאול שאלה תמימה כזו, "מה עשה לו ומה חסרו ומה הזיקו"? הלא זהו מושג הבעלות, שהוא היסוד העיקרי במשפטי ממונות, שיש לאדם בדבר הקנוי לו בעלות בלתי מוגבלת לא רק בעד תשמישיו הוא, אך גם כדי למנוע מאחרים שום טובת הנאה בזה. מה בכך שלא חסרו ולא הזיקו, סוף סוף ישב בחצרו, ומה גם שהוא גברא דעביד למיגר, איזו זכות יש לו להנות משל חברו בלי שום נתינת שכר?
אבל המשפט הישראלי באמת אינו עומד כלל על היסוד של בעלות בלתי מוגבלת כי זה זר לרוחנו, הרוח המוסרי, והוא אצלנו בכלל של מדת סדום שאין לך מדה קשה הימנה. רק אז אפשר לנו למנוע בעד אחרים להשתמש במה ששייך לנו, רק אם השמוש הזה מחסר לנו.
ועל דברים שכאלו אמרו: "כופין על מדת סדום" (בבא בתרא יב, ב), אם כי לפי המושג המשפטי הרגיל זוהי המדה שצריכה להיות, ושכך נוהגים.
אולי לזה כוונו חז"ל באמרם: "שלי שלי ושלך שלך, זוהי מדה בינונית, ויש אומרים זו מדת סדום" (אבות פ"ה). כי אמנם גם אצלנו יש המושג בעלות, המושג של "שלי שלי". אבל, כאמור, יש מושג בעלות, של מדת ישראל, ויש מושג בעלות של מדת סדום, ומן המושג האחרון מדברים היש אומרים.
רק מנקודת השקפה זו אפשר לנו להבין פסקם של ראשונים, ש"האוסר הנאת פירות על עצמו יכולים אחרים ליטול אותם בעל כרחו ואינו יכול לעכב" (עי' ר"ן, נדרים פה, א), שבודאי פסק כזה אינו כלל לפי רוח המשפט של האנושיות בכלל, אבל הוא מתאים מאד לרוחנו אנו, כי ברוח המשפט של האנושיות הכללית נקלטו הרבה דברים הבאים ממדת סדום, בעוד שהרוח העברי הוא הנגוד הגמור למדת סדום. והרבה דברים ישנם שהאנושות מטביעה עליהם חותמו של צדק גמור, הנה הרוח העברי מכתיר אותם בשם "מדת סדום".
בקיצור, גם אצלנו יש בחינת "דין" ובחינת "לפנים משורת הדין", אבל גם בדין שלנו גופו יש הרבה מה"לפנים משורת הדין" (בבא קמא צט, ב).