"תורה ועבודה"
רצו צעירינו, פועלי המזרחי, להבליט כי הם עומדים על יסודות הצדק שלנו, ובחרו להם את השם "תורה ועבודה". ואמנם השם הזה מדבר בעדו ומשמיע לנו הרבה. באמת אין לנו בשאר המפלגות בישראל אף אחת שהשם תורה יהיה חרות על דגלה בפירוש ובשלמות ממש כ"תנועת תורה ועבודה".
אגודת ישראל, "פועלי אגודת ישראל" - השמות הללו אינם אומרים עוד כלום. אף השם "מזרחי" הוא רק בנוטריקון "מרכז רוחני". ויפה כח הצעירים מכח הזקנים, שהמה לא חפצו להשתמש בנוטריקון ואינם מתביישים להגיד בפירוש ובדברים ברורים מה שהם חפצים.
תנועת תורה ועבודה אומרת לנו, כי נושאי השם הזה מקדימים את התורה להעבודה, התורה היא להם התכלית והעבודה רק אמצעי.
דת העבודה - בזה מתיימר השמאל שלנו, שעשו את העבודה למין קולט, למין עבודה זרה, עבודת להחומר הגס, עבודה למעשה ידיהם גופא, למרות דברי הנביא המכריז בשם ד': "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו" (הושע יד, ד). בעוד שלצעירינו אנו, אין התורה באה להם מתוך העבודה, אלא להיפך, העבודה באה להם מתוך התורה, שרואים בה חזות הכל. ו"תנועת תורה ועבודה" אומרת עוד כי לא רק העבודה צריכה להיות בתור תנועה, אך גם התורה בתור תורת-חיים, אי-אפשר לה שלא תהיה לתנועה - שתניע את החיים ותחדור לכל פינות החיים.
אך השם הזה גם מחייב את צעירינו בהרבה חובות למקום. ראשית, הרי זה מחייב להבדיל בין הקודש ובין החול, להבדיל בין הצדק שלנו ובין הצדק הסוציאליסטי. ואמנם ההבדלה אינה עבודה קלה כלל וכלל, ולזה דרושה דעת מרובה. וכבר אמרו חז"ל (ע"פי ירושלמי ברכות ה, ב): "אם אין דעת, הבדלה מנין". וביחוד קשה להבדיל בין עבודת הקודש ובין עבודה זרה, ולפנים כשהיתה העבודה בקרבנות, הנה אותן העבודות ממש שנעשו בקרבנות לד' נעשו גם כן בזבחיהם לעבודה זרה, וההבדל היה רק בהכוונה והמחשבה, ועכשיו אם כי בטלו הקרבנות, הרי לא נתבטלו עבודת הקודש מחד גיסא, ועבודה זרה מאידך גיסא, ומכיון שזו נקראת עבודה וזו נקראת עבודה, מה קל ליפול לתוך טעות ולבלי להרגיש, כי לא שמא קא גרים אך טעמא קא גרים. ויש טעם לשבח ויש טעם לפגם.
ואי-אפשר להרגיש בהטעם לשבח של הצדק שלנו בלי למוד התורה, ועל אלה הנושאים את השם "תורה ועבודה" להבין, כי אינם יוצאים ידי חובתם בשמירת התורה לבד, כי העיקר בזה הוא ה"מאור שבתורה", הבא רק מתוך תלמוד שעוד גדול יותר ממעשה.
הצדק שלנו משתקף לא רק מתוך ספרי המוסר שלנו, ולא רק מתוך האגדות שלנו, אך בעיקר מתוך ההלכה שלנו.
יש מתלוצצים: איזה מוסר יגיע לנו מהלכות יבשות כמו "שור שנגח את הפרה" ו"המניח את הכד" וכדומה, אבל לא דעת ולא תבונה להם למתלוצצים האלה למצוא את המאור שבתורה גם בהלכות יבשות כהנ"ל.
נקח למשל את הסוגיא של "המניח את הכד" גופא. הגמרא מקשה שם (בבא קמא כז, ב) על הא דאמרינן "ובא אחר ונתקל ושברה פטור, אמאי פטור, איבעי ליה לעיוני ולמיזל?" ומוסיפים על זה בתוס' שם: "אבל הך לא פריך, אמאי חייב בנזקו, כשהוזק, איבעי ליה לעיוני? כדפרישית לעיל, דיותר יש לו לשמור שלא יזיק משלא יוזק. ולא שייך כאן כל המשנה ובא אחר ושנה בה פטור? דגבי אדם לא אמר הכי".
התוס' בודאי לא כוונו בזה ללמדנו מה זה הצדק המשפטי והמוסרי שלנו, אבל כמה הלכות גדולות ונצורות בהלכות החיים השמיעו לנו אגב אורחא. "יותר יש לו לשמור שלא יזיק משלא יוזק". והגיעו בעצמכם: איך היו תהלוכות החיים אם בני אדם היו זהירים בכלל הזה. הלא במעשה הוא ממש ההיפך, וגם הטובים שבנו, מתוך ששומרים את עצמם שלא יוזקו, מסיחים את דעתם לגמרי מלשמור שלא יזיקו, ורוב בני אדם הלא מהחששא שלא יוזקו הולכים ומזיקים במתכוון ממש לאחרים.
ועוד חדשו לנו: שהדין כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור נאמר רק גבי בהמה ולא גבי אדם, והאם אין אנו רואים בכל המלחמות שבעולם, בין מלחמות העמים ובין מלחמת המעמדות, וגם המלחמות שבין איש לרעהו, שהסיבה הראשית להצטדקותן היא מצד הכלל של "כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור", ושכל אחד מהצדדים הנלחמים אומר, כי הצד השני שינה בו מקודם, ועל כן לא רק שהוא פטור אך גם מצוה היתה עליו לשנות גם הוא וללחום בו מלחמת מצוה. ובעלי התוס' מחליטים אגב אורחא שזה מעשה בהמה ולא מעשה אדם.
ובעלי התוספות, כידוע, לא היה זה מעניינם להתעמק בחקירות בהמוסר היהודי כדרך שעסקו בזה רבותינו הספרדים, אך מתוך ההלכה בעצמה, מתוך העומק ההלכי באו לידי כך ממילא. וכל הכללים האלה אינם באים רק מנקודת הצדק המוסרי, אך גם מנקודת הצדק המשפטי, כי הלא במשפטים ממשיים אנו עוסקים, ב"המניח את הכד" וכדומה.
ב"תורה ועבודה" אינם מכוונים לתורה חדשה ח"ו, ובכל זאת יש בזה משום חדוש גדול, החדוש של החזרת העטרה ליושנה. ע"י הגלות נעשו תורה ועבודה לתרתי דסתרי, ובמקום שהיתה תורה לא היתה עבודה, ולהיפך. וע"י הסיסמאות של תורה ועבודה אנו מחדשים ימינו כקדם.
וגם זאת אי-אפשר להכחיש, שגם מושגי הצדק שלנו נטשטשו במדה מרובה ע"י הגלות. אמנם מושגי הצדק שלנו המה מופשטים והחלטיים, אבל סוף-סוף אי-אפשר להפשיטם לגמרי מן החיים, וכשנתקלקלו החיים ע"י הגלות, אי-אפשר שזה לא ישפיע לרעה גם על מושגי הצדק, ויש לה לתנועת "תורה ועבודה" תפקיד גדול, התפקיד של "ואשיבה שופטיך כבראשונה" (ישעיה א, כו).
וכמה הלכות גדולות בהצדק שלנו, שנשתכחו ונשתקעו ע"י הגלות, תהיינה חוזרות ונעורות מחדש, ותקבלנה פנים חדשות על היסודות עתיקי יומין שלא ישתנו אף כחוט השערה.
ה"תורה" תשיג טעם לשבח ע"י ה"עבודה", והעבודה גופה תיהפך לתורה שלמה. וב"הלכות שכירות פועלים" נוסיף כמה וכמה סימנים וסעיפים חדשים, וגם על זה נאמר: "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, כבר ניתן למשה בסיני".
תנועת "תורה ועבודה" צריכה לגדל בני תורה אמיתיים, בני עליה, נדיבי עם אלקי אברהם שתורה יבקשו מפיהם. ואלה יכריזו על האינטרנציונל האמיתי, האינטרנציונל שקדם לכל האינטרנציונלים שבעולם, ואלה יכריזו מלחמה קשה על האלילות העתיקה שנתלבשה כעת בלבושים מודרניים, כמו הלאומיות מחד גיסא והמעמדיות מאידך גיסא, שהצד השוה שבהן, ששתיהן יונקות ממקור האנכיות הגסה, ובמקום זה יצהירו נגד כל העולם כולו על אנכיות ממין אחר לגמרי, על "אנכי ד' אלקיך" (שמות כ, ב). ויתקנו עולם במלכות שדי, ויכירו וידעו כל יושבי תבל, מה בין כל מיני הצדק השונים וגם הצדק הסוציאלי בכלל, לבין הצדק המשפטי והמוסרי שלנו.