האינטרנציונליות והדימוקרטיות שביהדות
להסוציאליות יש שתי תולדות עיקריות הכרוכות אחריה כמעט כשלהבת בגחלת, והן: האינטרנציונליות והדימוקרטיות. וכל סוציאליות שאין בה שתי התולדות הללו מזוייפת היא מתוכה.
ומה אומרת היהדות המקורית על שתי התולדות הללו?
האינטרנציונליות ביהדות אין זו רק תולדה, אך זהו אב ואבי אבות של השקפת-עולמנו. זהו הא' והת' שלנו. היהדות מתחלת ונגמרת באינטרנציונליות.
היהודי הראשון והיחידי בתבל - אברהם - כבר שמע את קול ד' הקורא אליו: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, ג), "ונתתיך לגויים" "כי אב המון גויים נתתיך", וכו' וכו' (שם יז, ה-ו).
ו"אחרית הימים" של היהדות תקופת "ימות המשיח", הלא היא כולה שירה אינטרנציונלית שאין דוגמתה. ולא רק בחזון הנביאים אך גם בפסקי הפוסקים שלנו, כפי שקבע זאת הרמב"ם לפסק-הלכה בסוף ספרו הגדול יד-החזקה: "לא נתאוו החכמים והנביאים לימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שינשאו אותם העכו"ם, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויים בתורה ובחכמתה... ובאותו הזמן לא יהיה לא רעב ולא מלחמה, לא קנאה ולא תחרות... ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד... שנאמר: "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיה יא, ט).
ובין גברא לגברא, בין ימות אברהם אבינו ובין ימות המשיח, היינו יורדים ועולים, עולים ויורדים, שינינו את מקומותינו כמה פעמים ונשתנו גם הרבה מרעיונותינו והשקפותינו, אבל השקפה אחת לא נשתנתה אף כחוט השערה, זוהי ההשקפה האינטרנציונלית. כשישבנו על אדמתנו והתפללנו: "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים" (ישעיה, נו, ז), ואם הללו לא שמעו לתפלתנו ולא באו לביתנו, הנה אנחנו הקרבנו "שבעים פרים כנגד שבעים אומות" (סוכה נה, ב). וכשגלינו מארצנו - הלא כל הנימוק והטעם של הגלות היה משום אינטרנציונליות. ברי היה להם, כי "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים" (פסחים כז, ב).
ואין לך זיוף היסטורי יותר גדול מהזיוף שעושים כשמעמידים את היהדות על הלאומיות הפשוטה והגסה, שכל יסודה בא מחפץ הקיום ורגש האנכיות הנטוע בלב כל חי, ותו לא מידי.
על לאומיות כזו כבר אמרו חז"ל במליצתם: "שבו לכם פה עם החמור - עם הדומה לחמור" (בראשית כב, ה, בראשית רבה שם). כלומר: הלאומיות במובנה הרגיל אצל הגויים, זהו רגש שנמצא גם אצל החמור: "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו" (ישעיה א, ג) - והאבוס הזה מתלבש אצל הגויים בדמות ארץ המולדת שממנה המה נזונים ומתפרנסים, ואם כי האבוס הוא דבר קטן וארץ המולדת היא גדולה למאד, יש בזה רק הבדל כמותי ולא הבדל איכותי, בעוד שהמשיח שלנו הוא "רוכב על החמור" (זכריה ט, ט), ולא שהחמור יהיה רוכב עליו.
ברם, כי האינטרנציונליות שלנו מקורה באחדות ה', יסוד היסודות של היהדות ושורש נשמתה, ואחדות ד' אומרת לא רק ש"אל אחד בראנו", אך גם "אב אחד לכולנו" (מלאכי ב, י).
ולא רק שכל בני אדם המה בני "אדם הראשון", אך אפשר להם לכל בני אומות העולם להיות בנים לאבותינו אנו, לאברהם, יצחק ויעקב, וכמו שהאריך הרמב"ם באגרותיו שגם הגרים אפשר להם להגיד: אלקינו ואלקי אבותינו, אלקי אברהם יצחק ויעקב, כי המה אבות העולם לכל ההולכים בדרכיהם (שו"ת הרמב"ם בלאו סי' רצ"ג).
אם כי אמרו "קשים גרים לישראל כספחת" (יבמות מז, ב), הנה לא נרתעו בעלי-התוספות, ה"לאומיים" הכי קיצוניים שלנו, מלהביא על זה פירוש מרבינו אברהם הגר המהפך את הכוונה בזה מן הקצה אל הקצה, שזה נאמר דוקא לשבחם של הגרים שמדקדקים במצוות עוד יותר מבני ישראל, ומזה יוצא קטרוג עלינו (תוס' קידושין מח, א).
ואופיני הוא שגם המשיח שלנו, הוא משיח בן-דוד, בא מן בת-מואב, מכח הדרשה של "מואבי ולא מואבית".
לא ולא. בשום אופן אי-אפשר לצמצם את היהדות במובן הלאומיות הרגילה. הלאומיות שלנו תעודתה היא דוקא הבין-לאומיות, "למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא אלקים, אין עוד" (מלכים א ח, ס).
זהו מה שקראו לנו חז"ל בשם "בני-ברית" לציין בזה, כי האומה היהודית בעיקרה היא מעין הסתדרות שהפרוגרמה שלה היא הברית שבינה לבין ה'. ומפני זה נחשב הגר לבן האומה הישראלית, ולהיפך המומר נחשב לנכרי, מפני שההגדרה של אומתנו היא הברית הנ"ל, ומי שנכנס לכלל הברית הוא נכנס בתחומי אומתנו, והיוצא מכלל הברית, מכלל האומה הוא יוצא.
והדימוקרטיות שביהדות, כלום יש דימוקרטיות קיצונית כזו בכל הדימוקרטיות שבעולם? את הדימוקרטיה שבינינו לבין עצמנו גופא כבר בארנו בפרקים הקודמים, אבל אופיני הוא עוד ביותר היחס שלנו כלפי האחרים, כלפי אומות-העולם, שלכאורה השם "עם הנבחר" היא הסתירה הכי גדולה לדימוקרטיה. אכן כשאנו מתבוננים היטב לתוכן הדבר, נראה כי אדרבא זה מבליט ביותר את הדימוקרטיה שלנו. הננו "עם הנבחר" בחובות אבל לא בזכויות. בזכויות כל האומות שוות אלינו, לא רק בעולם הזה - "חוקה אחת יהיה לכם ולגר ולאזרח בארץ" (במדבר ט, יד) - אך גם בעולם הבא. וכשם ש"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" (משנה סנהדרין י, א) כך "חסידי אומות-העולם יש להם חלק לעולם הבא" (רמב"ם הלכות מלכים פ"ח הי"א, ע"פ תוספתא סנהדרין פי"ג). וחסיד של אומות-העולם די לו בשבע מצוות, שאלו הן המצוות התרבותיות הראשונות שאי-אפשר לנו לתאר כלל אדם בן תרבות בלעדן, בעוד שאדם מישראל אם הוא נזהר רק בתרי"ב מצוות ולא בתרי"ג, כלומר, כשעובר על מצוה אחת מן התורה בזדון, הנה לא די לו שאינו בכלל חסיד, אך גם אינו ישראל כשר. בקיצור: היחוס שלנו כלפי אחרים הוא בחובות ולא בזכויות.
אמור מעתה: היהדות זוהי אינטרנציונל של תרי"ג מצווה וז' מצוות, ואנחנו העם הנבחר נבחרנו בתור חלוצים של כל העולם כולו, ובעבור זה קבלנו עלינו חובות לאין ערך ולאין שעור מרובים מכל העולם. חובות ולא זכויות.
משה רבינו לא הנחיל התורה והמצוות אלא לישראל, ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות, אבל מי שלא רצה אין כופין אותו לקבל תורה ומצוות. וכן צוה משה רבנו מפי הגבורה לכוף את כל באי-העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח (שם ה"י).
ובכן משה רבנו מפי הגבורה היה המיסד של האינטרנציונל הראשון, ולו שמרו הבריות את חוקי האינטרנציונל הזה, הלא היה כל העולם כגן-עדן.
והז' מצוות הלא לכאורה מילתא זוטרתא היא: "על ששה דברים נצטוה אדם הראשון, על עבודה זרה ועל ברכת השם ועל שפיכות דמים ועל גלוי-עריות ועל הגזל ועל הדינים, והוסיף לבן נח אבר מן החי" (רמב"ם הל' מלכים פ"ט ה"א), אבל אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה שעד היום, שכבר עברו כמעט ד' אלפים שנה, עדיין לא באו האינטרנציונלים המאוחרים לידי כך, והם עוברים על כולן או על רובן של הז' מצוות הללו בשאט נפש.
והסיבה לזה היא מפני שמסיחים דעתם מהתנאי הראשי שבז' מצוות הללו, "והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה, והודיענו על ידי משה רבנו, שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת, אין זה גר תושב" (רמב"ם שם פ"ח הי"א).
האינטרנציונל של משה רבנו. אבל כלום צריכים אנו להוסיף, כי משתמשים אנו במלה לועזית זו רק עפ"י היסוד של "דברה תורה כלשון בני אדם" (ברכות לא, ב), ואפשר לפעמים להשתמש במלים רק כדי "לשבר את האזן" (ראה למשל רש"י לשמות יט, יח); האם צריכים אנו להוסיף זאת?
ברם שהדבר מובן מאליו כי בגופא דעובדא אין בין הלאומיות והבין-לאומיות, אינטרנציונליות בלעז, של הגויים, רק הבדל כמותי ולא הבדל איכותי. המקור של שניהם אחד הוא: רוח עבודה זרה של אנכיות גסה, שאדם עושה את עצמו לאליל והוא עובד את עצמו. אם הלאומיות, כאמור, נובעת מההרגשה של "וחמור אבוס בעליו", הנה ההבדל בינה לבין האינטרנציונליות רק בכמות ה"אבוס" ולא באיכותו. האבוס של הראשון היא הנקודה הגיאוגרפית של הארץ, והאבוס של האחרון הוא המעמד, ושניהם רק לטובת עצמם המה דורשים, שניהם רואים רק את יצר-הרע שבאדם, ואינם רואים את יצר-הטוב שבו, שניהם צומחים מהסטרא-אחרא שבבריאה ולא מהסטרא-דקדושה, שניהם באים מרגש השנאה לזולתם ולא מרגש האהבה גם בנוגע בינם לבין עצמם, והנשמה שלהם היא רק המלחמה, מלחמת הקיום, או קיומו של עם הארץ או קיומו של המעמד.
בעוד שהאינטרנציונליות שלנו היא כולה קודש וקודש קדשים, ולא מהאנכיות היא קיימת אלא מ"אנכי ה' אלקיך". זה "שחביבים ישראל" לפניו, ו"אף חובב עמים" (דברים לג, ג), היא באה מרגש האהבה ולא משנאה, רואה בבריאה כולה את היצר-הטוב ולא רק את היצר-הרע, את הסטרא דקדושה ולא רק את הסטרא אחרא, ובמקום המלחמה הנה כל "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג, יז), והעיר האינטרנציונלית שלה היא ירושלים, שהשם בא לה עוד משם "מלכי צדק מלך שלם" (בראשית יד, יח).