הערצת התקיף
ובהחומר שהחמירו התורה וחז"ל כל כך על מלוי ברבית ומפקיעי שערים - "צריך ליזהר ברבית וכמה לאוין נאמרו בו, ואפילו הלוה הנותנו והערב והעדים עוברים... כל המלוה ברבית נכסיו מתמוטטים, וכאילו כפר ביציאת מצרים ובאלוקי ישראל" (יו"ד סי' ק"ס), ו"תפח רוחם של מפקיעי שערים" - אנו רואים נקודה מרכזית של היהדות, זו היא השנאה הכבושה למדת הרשע.
כי מה היא זו מדת הרשע סתם? על זה כבר השבתי במקום אחר והראיתי, כי זו היא המדה של הערצת התקיף הנוטעת בלב האדם לא רק רגש היראה, אלא גם רגש הכבוד לכל תקיף ותקיף. התקיף מטיל עליו אימה, ובכל זאת - או יותר נכון דוקא בשביל זאת - הוא אוהב לו כנפשו, בעוד שלהחלש הוא מתיחס לא רק ברגש של בזיון, כי אם גם ברגש של שנאה, והכל מפני החטא היחידי שחלש הוא.
ומדת הרשעות הזו נמצאת באמת במדה מרובה או מועטת בלב כל אדם. ועל כן אין לך דבר שנוא ליהדות יותר מהתקיף המשתמש בהתקיפות שלו ומראה לכל כי תקיף הוא. ולא רק את התקיף בעצמו, אך גם לכל אלה הכורעים ברך לפניו מתיחסת היהדות בשלילה. ועל כן שונאת היהדות לא רק את האדונים, אך גם את העבדים, ודוקא אזני האחרונים נרצעות במרצע (שמות כא, ה-ו), מפני "כי לי בני ישראל עבדים - ולא עבדים לעבדים" (ויקרא כה, נה, וראה בהמשך). כלומר: אל יהיה בלבו רגש של דרך ארץ להתקיפים.
ומענין הדבר, כי על הכתוב "ורצע אדוניו את אזנו במרצע" (שמות כא, ה-ו), אנו מוצאים שני מאמרים של ר' יוחנן בן זכאי, אחד בבבלי ואחד בירושלמי. בבבלי: "ר' יוחנן בן זכאי היה דורש וכו', מה נשתנה אזן מכל איברים שבגוף? אמר הקב"ה, אזן ששמעה על הר סיני, בשעה שאמרתי כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו - ירצע" (קדושין כב, ב). ובירושלמי (שם, פ"א הלכה ב'): "שאלו התלמידים את ר' יוחנן בן זכאי, מפני מה העבד הזה נרצע באזנו יותר מכל אבריו? אמר להם, אזן ששמעה על הר סיני, לא יהיה לך אלהים אחרים וכו'". ואין כאן מחלוקת בין הבבלי והירושלמי, כי שני הטעמים הנ"ל משלימים זה את זה. בהערצת התקיפות אנו רואים לא רק מדת הרשע שבאדם, אך גם אבק של עבודה זרה, והרבה יותר מאבק סתם.
כל עיקרה של עבודת האלילות בא רק ממדת הרשע הזו. הם עבדו לאלילים מפני שחשבו אותם לתקיפי דעלמא, ואם אנו רואים אצל עובדי האלילים לא רק עבודה אך גם אהבה, כי אהבו את האלילים בכל נפשם ומאודם, והקריבו להם לא רק את מיטב חלבם ובקרם, אך גם את מיטב בניהם - הנה גם אהבה זו באה רק ממדת הרשעה שבקרבם, לאהוב ולכבד התקיף, ומי תקיף יותר מהאליל.
והיהדות שלחמה בכל כלי זינה נגד האלילות, לחמה ביחד עם זה נגד כל התקיפים ונגד כל הכורעים ברך לפני התקיפים הללו, מפני שראתה בכל זה את הרוח של האלילות.
כי בנגוד לאלילות אמרנו תמיד: "מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון" וכו', אבל לא אמרנו מעולם: מה הוא תקיף אף אתה תקיף, אם כי ידענו שהוא "האל הגדול הגבור והנורא".
ובשקר מתלוצץ ניטשה ביהדות ואומר, כי כל מוסר היהדות הוא רק מוסר-עבדים, שהרי הוא מגין רק על החלשים, כי באמת "פלגינן דבוריה". הצדק אתו בזה, כי היהדות איננה מוסר של אדונים, אבל איננה בשום אופן מוסר של עבדים, כי גם האדונים וגם העבדים שנואים לנו בתכלית שנאה, הראשונים מפני שהמה הרודפים והתקיפים, והאחרונים מפני שהם כורעים ומשתחוים ומודים לפני הרודפים הללו.
ובצדק אמר ר' יוחנן בן זכאי גם בבבלי וגם בירושלמי, כי מי שהלך ומכר את עצמו לעבד, הוא עובר לא רק על "כי לי בני ישראל עבדים", אלא גם על "לא יהיה לך אלהים אחרים", כי בזה הוא שב לנקודת-ההשקפה של האלילות.
ומאותה הנקודה העיקרית הזו ביהדות אמרו: "המלוה ברבית כאילו כפר ביציאת מצרים ובאלוקי ישראל", כי אין לנו תקיף יותר גדול מהמשתמש בתקיפותו להכריח את רצונם של אלה הזקוקים לו, מהמלוה ברבית. הוא האדון, והלוים שלוים ממנו המה העבדים. האחרונים המה העוסקים והטורחים, והוא מקבל את שכר הטרחה, הכל זקוקים לו והוא אינו זקוק להם. ובאמת אינם רוצים לתת לו רבית, אלא שאין להם ברירה אחרת, וזהו כחו וגבורתו של התקיף שלכאורה אינו עושה מעשה של כפיה - הנתקפים עונים "אמן" אחרי דבריו - אך זה עוד יותר גרוע מכפיה פשוטה.
ואם החמירו עליהם, על מלוי ברבית ומפקיעי שערים, יותר מעל גזלן פשוט, הוא מפני שזה האחרון איננו סוף כל סוף תקיף כמו הראשונים. מתיראים ממנו אבל אין לו מכבדים, בעוד שלאלו הראשונים יש גם מכבדים ומוקירים. הכל משכימים לפתחם בתור מארי דחיטי, ויש שחושבים אותם גם ל"בעלי הטובות". אין שום איסור על הנגזל ומכל שכן על העדים, בעוד שיש איסור חמור על הלוה ברבית וגם על העדים, והטעם לפי דברינו כבר מובן מאליו.
ועל כל פנים גם מזה אנו רואים שאחד מיסוד היסודות של היהדות הוא החרות הגמורה והמוחלטת של כל יחיד ויחיד, חרות בלתי תלוי משום בן-אדם. ובעוד שהסוציאליות מודדת כל דבר ודבר לפי התועלת או לפי ההפסד שזה מביא להחברה, מודדת היהדות לפי ההשלמה המוסרית או הפגם המוסרי שיש בזה.
מנקודת אינטרסי החברה בודאי הגזלן גרוע הרבה יותר מהמלוה ברבית, אבל מנקודת הפגם המוסרי, יש פנים לומר, שזה האחרון גרוע יותר, בהיות כי הראשון גוזל מחברו רק את החפץ או את הממון, בעוד שהאחרון המלוה ברבית או המנצל את אחרים גוזל גם את רצונם, הוא מכריחם שיאמרו רוצים אנו מה שבאמת אינם רוצים כלל וכלל.
מנקודת אינטרסי החברה בודאי אי-אפשר להעניש בשוה את המלוה ואת הלוה, אבל מנקודת הפגם המוסרי יענשו שניהם בשוה, המלוה מפני ששיעבד את רצונו של חברו, והלוה מפני שנעשה משועבד, ושניהם תועבה לפי מוסר היהדות.