מנצלים ומנוצלים
בין כל השס"ה לא-תעשה שבתורה אין אזהרה מפורשת על הנצול, שיהא אסור לו לאדם לנצל את אחרים, אבל בנביאים וחכמים אנו מוצאים בזה הרבה יותר מאזהרה סתם. המנצל את אחרים, או כפי לשון חז"ל "המפקיע את השערים", הוא הגרוע מכל בני בליעל שבעולם, ועליו הכתוב אומר "שבור זרוע רשע" (מגילה יז, ב). וכבר הבאנו את באורו של רש"י על זה: "וממאי דבמפקיע שערים כתיב? דכתיב בההיא פרשתא, יארב במסתר כאריה בסוכו, יארב לחטוף עני (תהלים י, ט). וכי הלסטים אורב את העני, והלא את העשיר הוא אורב? אלא במפקיע שערים הכתוב מדבר, שרוב דעתם לעניים היא".
אבל אם כן הדבר, הלא יצא לנו מזה, שבכל מקום שהנביאים הרימו קולם על שוד עניים ואנקת אביונים, המה מכוונים לא על גזלנים פשוטים, שהמה גוזלים מעשירים ולא מעניים, אלא על מפקיעי שערים המנצלים את העניים. וכשאומר המשורר האלקי למשל: "משוד עניים מאנקת אביונים, עתה אקום יאמר השם" (תהלים יב, ו), ועל פי באורם של חז"ל על זה: "אמר הקב"ה לדוד, אפילו אתה מקים אותי אלף פעמים איני קם, וכשאראה עניים נשדדים ואביונים נאנקים אני קם" (בראשית רבה עה, א) - הלא כוונתו רק על מפקיעי שערים, או בלשון המודרנית שלנו, על אלה המנצלים את אחרים.
ובאמת רוב דברי הנביאים הלא מוסבים הם על אלה השודדים את העניים דוקא:
הוי החוקקים חקקי און ומכתבים עמל כתבו, להטות מדין דלים ולגזל משפט עניי עמי, להיות אלמנות שללם ואת יתומים יבזו (ישעיה י, א-ב);
אל תבטחו לכם אל דברי השקר... כי אם היטיב תטיבו את דרכיכם... אם עשו תעשו משפט בין איש ובין רעהו, גר יתום ואלמנה לא תעשקו (ירמיה ז, ד-ו);
שמעו נא ראשי יעקב וקציני בית ישראל... שנאי טוב ואהבי רעה, גזלו עורם מעליהם ושארם מעל עצמותם... המתעבים משפט ואת כל הישרה יעקשו, בנה ציון בדמים וירושלים בעולה (מיכה ג, א-י).
וכהנה וכהנה למאות בכל התנ"ך, והכל מדבר על גזל הקצינים מן העניים והאביונים.
ואם אצל הנביאים היה הדבר הזה למוסר ולתוכחה, הנה אצל חז"ל קבל זה צורה משפטית, ומלבד הקללה הנוראה שהכריזו "תפח רוחם של מפקיעי שערים", הנה היה זה מתפקידי הבית דין לפסוק את השערים. ואנו מוצאים בזה הרבה דינים מפורטים, כמו "חייבים בית דין להעמיד ממונים על השערים שלא ירויח כל אחד מה שירצה, שאין לו לאדם להרויח בדברים שיש בהם חיי נפש אלא שתות. במה דברים אמורים, במוכר סחורתו ביחד בלא טורח, אבל חנוני המוכר סחורתו מעט מעט, שמין לו טרחו וכל יציאותיו, ומותר עליהם ירויח שתות. אסור לעשות סחורה בארץ-ישראל בדברים שיש בהם חיי נפש, אין אוצרין פירות שיש בהן חיי נפש בארץ-ישראל, ובשנת בצורת לא ימכור יותר מכדי פרנסת ביתו באותה שנה" (עי' חושן משפט סי' רלא, סעי' כ-כד).
ואמנם חז"ל קבעו את הדינים הנ"ל רק על דברים "שיש בהם חיי נפש", אבל מי אינו מבין ומרגיש, כי מי שמנצל את פועליו העובדים אצלו עבודת פרך והמה סובלים חרפת רעב, בעוד שהוא ממלא על ידם אוצרות זהב, כי גם זהו בכלל האיסור שלא להרויח יותר מדי בדברים שיש בהם חיי נפש - להפועלים.
ואמנם גם הנביאים וגם החכמים אינם יכולים להוסיף על תורתנו אפילו קוצו של יו"ד, ועל זה נאמר "לא תוסיפו" (דברים ד, ב), ובתורה הלא לכאורה אין כלל שום זכר לכל אלה, אבל באמת אין בזה שום הוספה על התורה, ויש בזה רק הסתכלות עמוקה ברוח התורה. כי, כאמור, בהאיסור של רבית שהחמירה בו התורה גם יותר מהאיסור של גזל, ביסודו כבר מונחים כל האיסורים הללו, שלכולם יש כיוון אחד - להגביל את כחו של הממון עד המינימום הכי מצומצם. ואמנם בשו"ע גופו הוא מוסיף על כל זה את הדברים: "כל המפקיע שערים או שאצר פירות בארץ ישראל או במקום שרובו ישראל, הרי זה כמלוה ברבית" (שם סעיף כ"ה).
וראו עד היכן הדברים מגיעים: התקנה של מהר"ם מלובלין מוצאה עצה גם להיתרה של רבית ממש על פי היתר עיסקא, ואילו בארץ ישראל אסרו גם עסקא ממש משום רבית! סברות הפוכות כל כך!
אבל זו היא הנותנת, כי שאני לובלין ודכוותה מארץ-ישראל. ה"היתר עסקא" היא יצירת הגלות במקומות שכל סדרי החיים מבחוץ היו נגדנו ונגד כל התורת-חיים שלנו, ולו זכינו למדינה יהודית עומדת ברשות עצמה ומתנהלת על פי תורתנו הקדושה ועל פי רוח תורתנו, כי אז בודאי לא היה אצלנו היתר עסקא, והרבה עסקים היו אסורים אצלנו משום אבק רבית.
ואם יש שיעור כמה אפשר להרויח מדברים שיש בהם חיי נפש, על אחת כמה וכמה שהיה שיעור לדבר כמה אפשר להרויח מחיי נפש גופם, זאת אומרת, כמה יהיה שכר הפועלים שמוסרים את כל נפשם בהעבודה, וכמה שכר ה"בעל הבית" ה"טרוד בפועליו".