רצון כללי ורצון פרטי
כידוע העמיד הפילוסוף שופנהויאר את כל סוד ההויה על הרצון, כלומר, כי בכל ההויה כולה אנו רואים, לדבריו, תשוקה עיוורת ובלתי פוסקת, שמתגלה אמנם באופנים שונים ובדרכים נבדלים, אבל כשאנו מתבוננים היטב אנו רואים, כי מקור אחד לכולם - מקור הרצון הכללי הממלא את התבל ומלואה. וכל העצמים בעולם המציאות המה רק אמצעים שעל ידיהם מתגלה מהותם הפנימית שזהו הרצון.
אמנם, אם כי הרצון הכללי שולט בכל הבריאה כולה ובכל סוגי הבריאה מבלי שום יוצא מן הכלל, אבל מובן שלא כל סוגי הבריאה אפשר למחות בחדא מחתא. כי מלבד הרצון הכללי יש גם רצון פרטי אינדיבידואלי, וכל מה שהסוג הוא יותר מפותח, הנה הרצון הפרטי הוא יותר מסויים וניכר. ועל כן אנו רואים בצומח התבלטות הרצון הפרטי הרבה יותר מאשר בדומם, וכמו כן בחי יותר מבצומח, ובמדבר יותר מכולם.
את הדומם אנו רואים ש"יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד" (תהלים קד, ה) ו"הארץ לעולם עומדת" (קהלת א, ד). ואם ניוטון למשל הראה על כח המושך השורר בכל חלל העולם, הנה חזקה אחת ומשפט אחד לכל כוכבי לכת שבעולם, שכולם מכוונים את דרכם ותנועתם על פי תכנית קבועה אחת בדיוק נמרץ, ולא יעברו מעולם לא על בל תוסיף ולא על בל תגרע, מפני שאצלם שורר רק הרצון הכללי. לא כן בצומח, ששם כבר אנו רואים תכונות שונות, ולכל עשב ועשב יש מלאך מיוחד, כדברי חז"ל, שאומר: גדל (בראשית רבה י, ו). ובחי כבר יש רוח חיים, ובכל חי רוח מיוחד. והעולה על כולם הוא האדם, שרצונו של אדם זה כבודו, ולכל אדם רצון המתבדל לגמרי מרצונו של חברו, ולא תמצא שני אנשים בעולם שתכונת רצונם לא תשתנה לחלוטין.
אולם חכמי הסוציולוגיה האחרונים מראים בצדק, כי גם בבני אדם יש מלבד הרצון הפרטי גם רצון כללי, זהו הרצון של האומה, או של הקבוצה החברותית. כי הקבוצה האנושית המאורגנת, שמשמשת לנושא המיוחד של הסוציולוגיה, היא יותר מסך הכל של האברים שמהם הורכבה, ויותרת מהם באיזו משהו, כלומר, שבזה לא נאמר הכלל ש"אין בכלל אלא מה שבפרט", אך בהכלל יש הרבה יותר מ"הסך הכל" של הפרטים. והחכם גומפלוביץ מפריז בזה ואומר, שטעות גדולה טעתה הפסיכולוגיה היונית באמרה שהאדם חושב, בעוד שבאמת החושב שבקרבו אינו הוא בעצמו כל עיקר, אלא הקבוצה החברותית.
אמנם גם בזה יוצדק הכלל של שופנהויאר, "שכל מה שהסוג יותר מפותח הנה הרצון הפרטי הוא יותר מסויים וניכר". ואת זה אנו רואים באופן היותר בולט בהאומה הישראלית, שאם בתור אומה בודאי יש לנו ככל האומות רצון כללי, שהוא "תשוקה עיוורת ובלתי פוסקת" להתפתחות קיומה, אבל הרצון הפרטי של כל יחיד ויחיד, הוא יותר מסויים וניכר מכפי שהוא אצל שאר האומות.
המאמינים יראו בזה אות ומופת כי אמנם הננו "סוג יותר מפותח", וישיגו בזה את דברי המקובלים שאמרו כי יש חמשה סוגים: דומם, צומח, חי מדבר, והנפש הישראלית.
אבל גם לאלה שאין להם עסק בנסתרות לא קשה כל כך למצוא את הנמוק בזה, כי הא בהא תליא. כלומר: מושג הצדק שלנו, שכפי שבארנו בפרקים הקודמים מבוסס בעיקרו על זכות הפרט, ושבשביל כך נתנה היהדות חרות לכל יחיד ויחיד, זהו שהשפיע ממילא להגביר את הרצון האינדיבידואלי על הרצון הכללי.
ואמנם זה מונח גם באופיה של ההיסטוריה שלנו גופה. ההיסטוריה שלנו מתחלת בנגוד לההיסטוריה של שאר העמים, לא בקבוצה חברתית או מדינית אך ביחיד: "הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם, הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם, כי אחד קראתיו" (ישעיהו נא, א-ב) - יחיד שרצונו הפרטי היה כל כך חזק להתקומם נגד הרצון הכללי של האנושיות כולה שבזמנו, ולמגר את כל האלילים שבזמנו, ולהכיר את בוראו.
ודמו, דם אברהם העברי, נוזל בקרבנו עד סוף כל הדורות, להיות "עם קשה עורף" (שמות לב, ט), להתעקש ברצונו הפרטי נגד הרצון הכללי של האנושיות כולה. אך ביחד עם זה - כי "אין טוב בלי רע" - נחלש על ידי כך הרצון הכללי של האומה, אומתנו גופה, כי הרצון הפרטי של כל יחיד ויחיד, בן בנו של מי שנאמר עליו "כי אחד קראתיו", עולה על הרצון הכללי הנ"ל.