מושגי משפט ומוסר ביהדות
ביהדות מקבלים המושגים האלה פנים חדשות. שניהם ינקו מהדדי, משטח ומתחום אחד המה באים ולתכלית אחת המה מתכוונים. טעם יסודי אחד יש לשניהם, הטעם של "קדושים תהיו כי קדוש אני ד' אלקיכם" (ויקרא יט, ב). זאת אומרת, שעלינו להדבק בכל במדותיו של הקב"ה, וכשם שהוא קדוש וטהור וכל השלימות המוסרית יש בו, כן גם עלינו להיות כמותו. וכשם שמנמקת התורה את המדה המוסרית הכי נעלה והכי גבוהה, "לא תשנא את אחיך בלבבך" (שם, פסוק יז), ו"אהבת לרעך כמוך" (שם, פסוק יח), בנימוק של "אני ד'", כך מנמקת היא אף את המשפטים המובנים ביותר, כמו "לא תגנבו ולא תכחשו, ולא תשקרו איש בעמיתו" (שם, פסוק יא), "לא תעשק את רעך ולא תגזל" (שם, פסוק יג), גם כן רק בנימוק הזה, הנימוק של "אני ד'", שזאת אומרת "קדושים תהיו כי קדוש אני ד' אלקיכם" (שם, פסוק ב).
ובכן, גם מושגי הצדק ומושגי הצדק המשפטי באים אלינו ממקור אחד, מהמקור של "מה הוא אף אתה" - "מה הוא רחום, אף אתה רחום", "מה הוא חנון, אף אתה חנון", ומה הוא עושה משפט כך גם עלינו לעשות משפט (שבת קלג, ב). ובעוד שכאמור יסוד היסודות של המשפטים בכלל הוא ה"מפני תיקון המדינה", או באופן היותר רחב מפני תיקון העולם, הנה אצלנו זה נכנס רק בכלל תקנה ולא בכלל משפט ודין, זה נחשב בכלל דרבנן ולא בכלל דאורייתא.
הדאורייתא, זאת אומרת היסוד המשפטי, בא ממקור הצדק המוחלט לבד שאינו מתחשב לא עם הזמן ולא עם המקום. לא הסדר המשטר המדיני הוא העיקר בו, אך עיקר העיקרים של קדושה ושלימות מוסרית אלקית; ומאידך גיסא, הצדק המוסרי שלנו איננו צדק של נזירים ונזירות שדבר אין להם עם החיים המציאותיים, ואין להם בעולמם אלא תיקון הנשמה לבד; כי גם זה גופו הוא נגד המוסר העברי.
בקיצור, מחד גיסא, לא תיקון העולם הוא עיקר העיקרים בצדק המשפטי שלנו, ומאידך גיסא, לא תיקון הנשמה לבד הוא עיקר העיקרים בצדק המוסרי שלנו, באופן ששניהם ממקור אחד באים, ממקור של "קדושים תהיו כי קדוש אני ד' אלקיכם" (ויקרא יט, ב).
וכבר בעשרת הדברות אנו מוצאים את ה"תערובות" האלה, וביחד עם ה"לא תרצח" (שמות כ, יג) וה"לא תגנוב" (שם, פסוק טו), החוקים היותר אלמנטריים של הצדק המשפטי, בא גם ה"לא תחמד" (שם, פסוק יז), שיש בזה גובה מוסרי כזה, שהאנושות לא הגיעה עדיין גם היום אליו.
לא תרצח ולא תחמד בחדא מחתא מחתינהו. על הראשון יש לאו ועל השני יש לאו. היכול לבוא מחוקק משפטי סתם לידי כך, אם לא שהצדק המשפטי והצדק המוסרי הנם אצלנו בבחינת "היינו הך"?
ואמנם האנושות בכלל איננה יכולה לתפוס זאת, וכבר אמרו חז"ל: "לא תחמד לאינשי בלא דמי משמע להו" (בבא מציעא ה, ב), אבל רק לאינשי ולא להתורה, שאיננה מבדלת כלל בין צדק משפטי ובין צדק מוסרי.
מנקודת השקפה זו אמרו חז"ל: "האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין" או "מילי דאבות" (בבא קמא ל, א). הראשונים, "מילי דנזיקין", עוסקים על פי רוב במשפטים רגילים ופשוטים היום-יומיים שבין אדם לחבירו, כגון "שור שנגח את הפרה" (בבא קמא מו, א), "שנים אוחזים בטלית" (בבא מציעא ב, א), "המחליף פרה בחמור" (בבא קמא צו, ב), וכדומה; והאחרונים, "מילי דאבות", אינם עוסקים במשפטים כלל וכלל אלא רק בעניני מוסר ומדות, שרק יחידי סגולה שבדור אפשר להם לקיימם; שם באבות איננו מוצאים כלל ענינים מעשיים, אלא אדרבא ענינים המגדלים ומרוממים את האדם על כל המעשים, ובכל זה שניהם שוים להעלות את האדם למדרגת "חסידא", יען כי המשפט והמוסר חדא הוא אצלנו. כשאנו פותחים ה"חשן משפט" שלנו אנו רואים בו חומר משפטי הנלמד ונסדר במשך זמן של יותר משלשת אלפים שנה: מזמן מתן תורה גופו עד זמנם של הב"י והרמ"א, הסמ"ע והש"ך; והמקומות שבהם נלמדו ונסדרו הדברים, איך שונים ומובדלים המה זה מזה - מה רחוק ההר סיני, ששם היה המקור הראשון למשפטים, מהעיר קרקוי שבפולניה. ובכל זאת אנו מרגישים כי רוח אחד לכולם, ונשמה אחת מאחדת את כל אלפי הסעיפים והפרטים. בעוד שסדרי החיים נשתנו כל כך בהמשך הזמן מן הקצה אל הקצה, ובעוד שהמקומות ומנהגי המקומות כל כך רחוקים זה מזה, וביחוד מה גדל ההבדל במצב החברתי ובמשטר המדיני מאז ועד היום, ומהר סיני עד הנה. כל זה אפשר רק מפני שהמשפט שלנו בכללו - מלבד אלו פרטים היוצאים מן הכלל, הבאים מפני תקנת העולם או מפני תקנת המקום - נובע ממקור הצדק המוחלט, הצדק העצמי, שאינו מתחשב הרבה לא עם תנאי הזמן ולא עם תנאי המקום.