תיקון העולם ותיקון היחיד
הרבה תקנות נתקנו אצלנו מפני תיקון העולם, ובזה אין כל חידוש, כי בכל אומה ואומה אנו מוצאים מעין אלה, ורוב חוקי המשפטים באים מצד הנימוק של תיקון העולם, אלא שאצלנו אינן מקבלות התקנות האלה צורת חוק, אך צורה של הוראת שעה. אכן החידוש הוא בזה שאצלנו נמצאות גם תקנות שהן מפני תיקון היחיד, כלומר, שבעד "העולם" אין אלו כלל תיקון, אלא אדרבא קלקול, אך בשביל תיקונו המוסרי של היחיד, על ה"עולם" לקבל באהבה את הקלקול וההפסד הממוני שלהם.
למשל, "מעשה באדם אחד שבקש לעשות תשובה. אמרה לו אשתו, ריקה, אם אתה עושה תשובה אפילו אבנט אינו שלך, ונמנע ולא עשה תשובה. באותה שעה אמרו, הגזלנים ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלים מהם, והמקבל מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו" (בבא קמא צד, ב).
והגיעו בעצמכם, עד כמה היה סובל הכלל מתקנה כזו, הלא על ידי זה יש פרצה פתוחה לגזלנים שיגזלו כאות נפשם ויהיו בטוחים שלא יאונה להם כל רע, ולא עוד אלא אף כשירצו להיות "בריות יפות", ויקיימו את המצוה של "והשיב את הגזלה" (ויקרא ה, כג), ישיגו זאת בחזרה בתודה רבה, ומי שלא יוכל לעמוד מפני יצרו, יצר חמדת הממון ויקבל ממנו, הנה "אין רוח חכמים נוחה הימנו", ובכל זאת נדחתה טובתו של הכלל מפני טובתו של היחיד. והנמוק הוא, כל הכלל יסבול על ידי זה רק בממון, בעוד שלהיחיד נוגע זה בדכדוכה של נפש, בתקונה המוסרית, שרוצה לעשות תשובה ולהשיב לנפשו את שלמותה המוסרית, ואינו יכול מחמת "אם אתה עושה תשובה, אפילו אבנט אינו שלך".
ואמנם חז"ל בעצמם הרגישו את הקיצוניות שבתקנה זו, והוסיפו על זה הגבלות שונות גם בזמן, כלומר, באיזה זמן יש תוקף לתקנה הנ"ל וגם בהאופן, כי לא בכל האופנים אנו יכולים להשתמש בזה.
אמרו, שרק "בימי רבי נשנית משנה זו", וכביאור רבינו תם שם בתוספות: "דלא לפניו ולא לאחריו, אלא לדורו דוקא תיקן משום מעשה שהיה, ולא לדורות הבאים, דהוי מעשים בכל יום שמקבלים מן הגזלנים ודנים דיני גזלות".
וגם לא בכל האופנים אנו משתמשים בתקנה זו, וכשהגזלה קיימת הוא חייב להחזיר, כמו שאמרו שם בגמרא: "לא קשיא, כאן בגזלה קיימת כאן בשאין גזלה קיימת". ור"י בתוס' עוד מוסיף על זה, "דלא תיקן רבי דאין מקבלים, אלא באופן בני אדם שרוב עסקם ומחייתם בכך, והם ניזונים בגזל וברבית ומתפרנסים בכך כל ימיהם וכו' - שלא עשו תקנה מלקבל מאדם שגוזל ומלוה ברבית באקראי בעלמא" (עי' שם בתוס' ד"ה בימי רבי נשנית משנה זו).
אבל כשאנו מתעמקים מעט בזה נראה גם בחילוקו הנ"ל של הר"י את משפט הבכורה של תיקון העולם, במקום שלהראשון, להיחיד הוא נוגע בתיקון נפשי ומוסרי, ול"העולם" יש בזה רק נגיעה ממונית.
כי מנקודת השקפה של תיקון העולם הרי איפכא מסתברא וכלפיי ליי, לגזלן באקראי בעלמא עוד אפשר לנו לעשות איזו קולות, אבל איך אפשר להקל לגזלנים קבועים שאומנותם ופרנסתם בכך, הרי אלה יכולים להשתמש בזה לרעת כל הציבור כולו, אך זהו שאמרנו, כי נתנו משפט הקדימה להיחיד על תיקון העולם.
ואמנם אפשר שהר"י בעצמו לא עמד על ההגיון הזה הנוקב ויורד עד התהום, אבל ההרגשה המוסרית שלנו, שאצל גדולי הרוח שלנו זה נעשה לאינסטינקט מוסרי, היא שהביאה אותו אל ההבדל הנ"ל, לבקש יותר תיקון בעד הגזלן שאומנתו בכך מלמי שגזל רק באקראי בעלמא, כי הראשון זהו כושל רוחני, אומלל מוסרי אובד בעניו הנפשי שנעשה כבר אצלו למחלה כרונית, ומצוה לרחם עליו ולהחזירו למוטב, אם גם זה עולה בדמים מרובים להנגזלים העשוקים.
וגם לא כל הראשונים מסכימים בזה לבעלי התוס' שראו בתקנה זו רק תקנה לשעה, והם פוסקים לפסק הלכה גם בזמן הזה, שאם "אין הגזלה קיימת ובא הגזלן להחזיר את דמיה, שלא מחמת תביעת הנגזל, מדת חסידות שלא לקבל מהם, אלא יאמר לו שאחר שאינה בעולם, אינו רוצה בתשלומיה, והרי הוא מוחל כדי להדריך את הרשעים בתשובה. ואם קבלו שלא בהפצר, אין רוח חכמים נוחה הימנו" (עי' בשיטה מקובצת בשם הרב המאירי).
והאם נוכל לתאר דוגמת חוק שכזה באיזה מספרי החוקים האחרים, אם לא שבעוד שכל חוקי המדינות מכוונים בעיקרם רק לתיקון העולם, הנה אצלנו תופס דוקא תיקון היחיד מקום בראש, וכל העולם כולו כדאי לו לאותו היחיד ששב בתשובה שלמה, ומוצא את תקונו המוסרי בשלמותו.