השפעת השקפתנו הנ"ל על החיים ההיסטוריים שלנו
ואמנם השקפתנו הנ"ל על המוסר, שהפרט לא נדחה מפני הכלל וכל הכלל כולו לא בא אלא בשביל הפרט, נעשתה אצלנו לא רק למדה, אך גם לרגש חי שלא יכולנו להשתחרר ממנו אף במקום שזה הביא לנו תוצאות רעות וקשות. די להראות על מעשה פלגש בגבעה (שופטים פרקים יט-כא). המעשה כשהוא לעצמו מראה עד כמה היה חזק רגש המוסר שלנו בכלל, עד שעוול נעשה לפלגש פרטית אחת, פחותה שבפחותות, נגע עד לב כל ישראל מדן ועד באר שבע: "והיה כל הראה ואמר, לא נהיתה ולא נראתה כזאת, למיום עלות בני ישראל מארץ מצרים עד היום הזה, שימו לכם עליה עצו ודברו - - - ויקם כל העם כאיש אחד לאמר, לא נלך איש לאהלו ולא נסור איש לביתו"... (שופטים יט, ל; כ, ח).
ואמנם התוצאות היו רעות מאד. התלקחה מלחמת אחים אשר לא היתה כמוה: "ואיש ישראל שבו אל בני בנימין ויכום לפי חרב, מעיר מתם עד בהמה, עד כל הנמצא, גם כל הערים הנמצאות שלחו באש" (כ, מח), עד שראו אחרי כן בעצמם, כי הפריזו על המדה בזה. "וישאו קולם ויבכו בכי גדול, ויאמרו, למה ד' אלקי ישראל היתה זאת בישראל, להפקד היום מישראל שבט אחד". "וינחמו בני ישראל אל בנימן, ויאמרו נגדע היום שבט אחד מישראל" (כא, ב-ג).
אך על כל פנים המעשה הזה לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על השקפתנו על הפרט והכלל כולו, כי ברור הדבר, שזה נעשה אצלנו לאט לאט גם לרגש חי, שלא יכולנו להשתחרר ממנו אף במקום שהתוצאות מזה היו בנגוד להשקפה המוסרית שממנה התהוה.
ומכאן אפשר לבאר מקור איזו תכונות מיוחדות שבישראל, שאמנם לא תמיד אפשר לדורשן לשבח. למשל, התכונה של "אין סדר לישראל", שאמנם במדה מרובה אפשר לתלות זאת בהגלות שכל עיקרה היא צלמות ולא סדרים, אבל אין לכחד את האמת כי זה תלוי ג"כ באיזו מידה בתכונתנו ועצמותנו גופה. כי כל סדר פירושו בטול הפרט מפני הכלל, או דחית היחיד מפני הציבור. אי אפשר לשום סדר ומשטר שבעולם, אף המובחר שבמובחרים, שיתאים לכל פרט ופרט, אלא שכל הסדרים נעשים לתקנת הכלל ולטובת הכלל, ואם הפרט יסבול מזה אין בזה כל רע. אבל תכונתה של היהדות אינה סובלת זאת, כי מוסר היהדות פירושו, כאמור, חרות מוחלטת של הפרט, שאינה נדחית גם מפני הכלל. ואם גם היהדות תקנה הרבה תקנות לטובת הכלל, אבל על כל פנים לא נשתרשו כל כך בתכונתנו.
ואגדה קדמונית מספרת לנו את ההבדל בין הכנסת אורחים של אברהם אבינו להכנסת אורחים של סדום. אצל הראשון, היתה המטה לפי מדת האורח ולא היו כל המטות שוות, אך אחת גדולה ואחת קטנה, כשם שאין כל האורחים שוים, ואצל סדום היה להיפך - האורח לפי מדת המטה (סנהדרין קט, ב). כל המטות היו במדה אחת מבלי הבדל בין אחת לשניה אף כחוט השערה, ואם האורח היה גדול יותר ממדת המטה היו מקצצים את רגליו, ולהיפך אם היה קטן יותר מדאי היו מותחים את רגליו עד שנשמטו ממקומם. ובזה הבליטו את ההבדל בין הצדק המוסרי של סדום ובין הצדק המוסרי של אברהם אבינו: אצל הראשונים מתבטל הצדק גם כשרוצים בו מפני הסדר - אמת המדה של המטות, ואצל האחרונים, בני בניו של אברהם אבינו, מתבטל להיפך הסדר מפני הצדק. אצל סדום יש מדת סדום, העיקר הוא המדה, שיומדד הכל במדה ובמשורה אחת, אבל אצלנו אין מדה אחת.
וגם הקבצנות בישראל, שנעשתה ללעג ולקלס לא רק בעיני הגויים, אך גם בעיני המשכילים שבנו, מקורה בתכונתנו הנ"ל, כי אף על פי שכאמור ההלכה כר' עקיבא ש"חייך קודמין לחיי חברך" (בבא מציעא סב, א), אבל במעשה התנהגנו יותר כבן פטורא, ומפני החששא של "ואל יראה אחד במיתת חברו" ותרנו על הכל. ובודאי אי אפשר לכחד, שע"י הקבצנות נתרבו אצלנו הולכי בטל שנפלו למשא על הציבור, ובשביל טובת הכלל היו בודאי צריכים להלחם בזה עד רדתה, אך מפני שחששא של "ואל יראה אחד מהם במיתת חברו", ותרנו על טובת הכלל, והיה לנו כלל גדול, ש"כל הפושט יד נותנים לו", ו"בואו ונחזיק טובה לרמאים", כי כדאי הוא שיסבול הכלל כולו בשביל קיום נפשות הפרטים המעטים שאינם רמאים.
ולכשנתעמק מעט נראה גם כי כל עיקרה של "שנאת חנם", שפירושה מחלוקת ופירוד לבבות, לא באה אלא מחוסר משמעת, שלא רק שהגדולים לא נשמעו להקטנים אך גם הקטנים לא נשמעו להגדולים. כל אחד שפט את שופטיו ובנה במה לעצמו מבלי לקבל מרותו של הכלל.
ואם זה נמצא אצלנו במדה יותר מרובה מבכל הגויים, הרי זה גם כן בא מתוצאות השקפתנו על החיים שהכלל הוא בעד הפרט, ועל כן מרשה כל פרט לעצמו להפרד מן החברה, ועל ידי זה נתרבו בנו המפלגות לאין מספר, וזה מביא ממילא גם לידי שנאת חנם.
ואמנם כלל גדול הוא, כי בעולמנו זה אין טוב בלי רע, וגם על השקפתנו הנ"ל נאמר זה. אבל על כל פנים אנו רואים שהשקפתנו זו הנ"ל, נעשתה אצלנו לתכונה, תכונת הנפש הישראלית.