מסירת נפש של הכלל בעד הפרט
והיהדות הרחיקה ללכת מאד בזה, עד לידי קיצוניות של מסירת נפש של כלל שלם בעד פרט אחד.
למשל, ההלכה הפסוקה הזו: "נשים שאמרו להן עכו"ם, תנו לנו אחת מכן ונטמא אותה ואם לאו נטמא את כולכן, יטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. וכן אם אמרו להם עכו"ם תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו נהרוג כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. ואם יחדוהו להם ואמרו, תנו לנו פלוני, ואם לאו נהרוג כולכם וכו' - אם אינו חייב מיתה, יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל" (ע"פ רמב"ם פ"ה מהל' יסודי התורה ה"ה).
והלכה זו מדברת בעדה, וראו עד היכן הדברים מגיעים, שכלל, למשל, של אלף איש מחוייב למסור את עצמם למיתה בשביל אחד מהם, שבאמת גם במיתתם לא יצילו את חייו.
ועוד יותר, שלא רק שמחוייבים למסור את גופם למיתה, אך גם למסור את נשמתם לטומאה בשביל אחד מהחבורה שלהם, שגם נשמתו תטמא סוף סוף - "יטמאו כולן ואל ימסרו נפש אחת מישראל".
וב"כסף משנה" שם מקשה קושיה חמורה, לכאורה, מכיון שכל הטעם שבשפיכת דמים יהרג ואל יעבור הוא מצד "מה חזית דדמא דידך סומק טפי, דלמא דמא דהאי גברא סומק טפי", כמבואר ברש"י (פסחים כה, ב), וזה לא שייך רק במקום שעל כל פנים על ידי מיתתו יוצל חברו, אבל בנידון דידן, שבין כך ובין כך יהרג פלוני, ובמה יוושע זה אם כולם ביחד ימותו עמו?
אך באמת הא לא קשיא, כי "צרת רבים חצי נחמה" (דברים רבה פ"ב), וזהו כלל גדול לא רק במילי דעלמא, אך זהו כלל גדול גם בדין, וההלכה הנ"ל מלמדת לנו, כי על הרבים למסור את נפשם לא רק בשביל הנחמה של היחיד, אך גם בשביל חצי נחמה, בשביל ספק נחמה.
ואין זה סותר להלכה הידועה של "שנים שהיו מהלכים בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותים שניהם מתים ואם שותה אחד מהם מגיע לישוב; דרש בן פטורא, מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתת חברו. עד שבא ר' עקיבא ולימד, 'וחי אחיך עמך' - חייך קודמים לחיי חברך" (ויקרא כה, לו, בבא מציעא סב, א) - והלכה כר' עקיבא! מפני שכמובן, יש הבדל בין חיוב לשלילה, אם יעשה כר' עקיבא, אין הגורם למיתתו של חברו רק על ידי שלילה במה שלא נתן לו לשתות, אבל בהלכה הנ"ל, אם ימסרו להעכו"ם את פלוני, הרי יעשו מעשה בחיוב כדי להמיתו, שם אין הכלל של "חייך קודמין", ואדרבא מוטב שימותו כולם ואל יראו במיתתו של חברם.
ובכלל טעות הוא בידי אלה שראו בדברי ר' עקיבא, "חייך קודמין לחיי חברך", מעין עיקר העיקרים ויסוד היסודות של היהדות, עד שחשבו שבזה אפשר למצוא את הנקודה המרכזית המבדלת בין המוסר היהודי להמוסר הנוצרי. כי באמת גם ר' עקיבא לא כוון לעשות את זאת בבחינת "זה כלל גדול בתורה", אך להיפך, רק בתור יוצא מן הכלל באופן שכזה דוקא. למשל, לית מאן דפליג על זה שאמרו בירושלמי, והביאו בתוס' (קדושין כ, א), בטעמא של "כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו", שהוא משום "דפעמים אין לו אלא כר אחד, אם שוכב עליו בעצמו, אינו מקיים 'כי טוב לו עמך' (דברים טו, טז), ואם אינו שוכב עליו וגם אינו מוסרו לעבדו זו מדת סדום, נמצא שעל כורחו צריך למסור לעבדו, והיינו אדון לעצמו". ולא אמרו בזה הכלל של "חייך קודמין לחיי חברך", ומכל שכן שהמה צריכים להיות קודמין לחיי עבדו, מפני שגם בלי כר אפשר לחיות, ובמקום שנוגע רק להמתקת החיים שם אדרבא חברו קודם.
ובכן לעומת הכלל של "חייך קודמין לחיי חברך", הנה בכל מקום שאפשר לשניהם לחיות, אלא ש"אחד" מהם יצטרך לצער את עצמו כדי שהשני יוכל לחיות בריוח יותר, אז צריך להיות ה"אחד" הזה דוקא האחר, חברו, ולא הבעל דבר גופו, מפני שעליו לקיים את ה"וחי אחיך עמך".
וכמו כן, במקום שלהאחר הדבר נחוץ ביותר, כי אז בודאי ובודאי צריך הבעל דבר לוותר לטובת האחר. וכבר שנינו: "מעיין של בני העיר... חיי אחרים וכביסתם, חיי אחרים קודמים לכביסתם" (נדרים פ, ב).
סרנו מעט הצדה כדי להראות ש"חייך קודמין לחיי חברך", אין זה הכלל הגדול בתורה, אך נאמר רק לענין "שנים שהיו מהלכים בדרך וביד אחד קיתון של מים" לבד, שהדבר נוגע לפקוח נפש, שאין מן ההגיון והצדק ואף לא מן היושר להמית שתי נפשות במקום שמלאך המות אינו דורש אלא אחת, וגם זה, כאמור, רק באופן שלילי ולא באופן חיובי. כי באופן חיובי אז גם על הכלל כולו למסור את עצמו למיתה, וגם לטומאה, בשביל הצלת נפש אחת מישראל, ולא רק הצלה ממש אך גם להמציא לו חצי נחמה, ולא נדחה את ההצלה פורתא של הפרט מפני ההצלה הגמורה של הכלל כולו.
כי כאמור, כל פרט הוא כלל שלם לעצמו, וכל "עולם קטן" הוא עולם גדול לעצמו, ואינו נדחה מפני הרבה עולמות אחרים.