צדק הכלל וצדק הפרט
אם נרצה לסכם בקצרה את כל ההבדלים שפרטנו בין השקפת הגויים מחד גיסא ובין השקפת היהדות מאידך גיסא, על מושג הצדק, אפשר לנו לכלול זאת בחדא מחתא ולאמור: כי אצלם הצדק שלהם מבוסס על היסוד של אין בפרט אלא מה שבכלל, ואצלנו להיפך אין בכלל אלא מה שבפרט.
כלומר, אצלם כל חשיבותו של האדם הפרטי היא רק במדה זו שבקיומו יש תועלת להחברה ולהכלל, ואצלנו להיפך, כל החברה לא נבראה אלא בשביל להנעים ולשפר את חיי האדם הפרטי שֶיְקָרִים הם מצד עצמם.
אמור מעתה, שקנה-המדה של השקפת הצדק שלהם היא התועלת וההיזק של הכלל. מה שמביא תועלת להכלל זהו מעשה צדק, ומה שמביא נזק זהו מעשה פשע, אבל להכלל גופא בנוגע להתנהגות עם היחיד הכל מותר והכל שרי, בעוד שאצלנו קנה-המדה הוא התועלת והיזק של כל יחיד ויחיד.
וההבדל נובע באמת ממקום יותר עמוק, זהו ההבדל בין צדק אלקי ובין צדק אנושי. הצדק האנושי מי מחוללו ומי מולידו? בודאי הכלל, הציבור, החברה - הם המחוקקים והמוציאים את החוק מכח אל הפועל, ואלה לא טרחו את כל הטרחות של יצירת חוקים ומשפטים רק בשביל טובת הנאה שלהם, וע"כ הכוון העיקרי של החוקים הוא לשעבד את היחידים שיעבדו הכל, בעד טובת הכלל ומכל שכן להבטיחו, שלא תאונה לו להבא כל רע מן היחסים האלה.
בעוד שהצדק שלנו הוא באמת לא שלנו, אך צדק אלקי, והאלקים ברא מקודם את היחיד - "אדם יחידי נברא" (סנהדרין לח, א) - ורק אח"כ בא הכלל, ומשפט הבכורה הוא להיחיד, וגם הכלל הוא תמיד יותר חזק ותקיף מן הפרט, ואלקי ישראל הוא תמיד עם החלשים ולא עם התקיפים.
כי אצלם אין הפרט אלא מה שבכלל נוכל לראות גם בימי הקדם וגם בהעת החדשה. בימי קדם היה "מנהג יפה" להיוונים, העם המפותח והנאור מכל העמים שעל פני האדמה בזמן ההוא, שבנים לקחו את אבותיהם הזקנים, שכבר לא יכלו למצוא את מחיתם בעצמם והפילו אותם ממרומי ההר, כדי שימותו מיתה משונה, ויפטרו מלתת להם נהמא דכסופא, ובעשותם זאת לא הרגישו בקרבם שום עוול ועבירה. להיפך, עשו זאת בדחילו ורחימו, לשם מצות קיום הכלל, כיון שחייהם מביאים רק הפסד להחברה שנהום כריסם אינם שוים.
ובמלכות רומי, זו שה"קודקס" שלה נתקדש אצל כל עמי אירופה ואמריקה, היה מותר להאבות להמית ילד רע-התואר שנולד להם בתנאי שיעשו זאת בהשגחת השכנים, וגורל כל בת בכורה היה למיתה, והם הוסיפו ללכת בזה קדימה, עד שבימי הקיסרים כבר היה רשות להאבות להמית את בניהם בלי תנאי כלל (עי' חוקת משפטי הרומיים, ויגיסטא 148), ולא זו אלא אף החסיד היותר גדול שבאומות העולם, אפלטון, הפילוסוף האידיאליסטי המפורסם, התיר בהיתר גמור להאביד בנים רעי התואר, נולדים בזנות, בני רשעים וגם זקנים, למען שלא תסבול החברה מהם בכדי (עי' דילינגר 291).
ואם כי ידעו שרציחה בכלל היא עבירה, אך לעומת זאת ברי היה להם כי לקיום הפרט יש הזכות רק במדה שהוא מביא תועלת להכלל, וכיון שפסק להביא תועלת הרי הוא כאילו עבר ובטל מן העולם ודמו מותר כדם הצבי וכדם האיל.
ואמנם בעת החדשה נשתקעו המנהגים היפים האלה, ולא עוד אלא מי שעשה כזאת ענוש יענש על פי חוקי הממשלות שבעולם, אבל כל המסתכל בעינים פקוחות יראה, כי לא שינוי הדעות יש בזה, אך ורק שינוי המנהגים, דור דור ומנהגיו, והרבה פעמים יש שנתבטל איזה מנהג, אבל לא נתבטל הטעם שממנו ינק המנהג את הכוח החיוני שלו. כי מהו המשטר המדיני בכל הגויים ובכל הזמנים, אם לא תוצאות השקפה הזאת, כי כל זכות קיומו של הפרט הוא רק בשביל הכלל? ואמנם המשטר המדיני אינו עומד על מקום אחד והוא פושט צורה ולובש צורה, אבל רק שינוי צורה יש כאן ולא שינוי התוכן שכל עיקרו הוא השתעבדות הפרט להכלל, השתעבדות הגוף והנפש גם יחד.
ולא רק המשטר הריפובליקני והדימוקרטי, שיסוד היסודות ועיקר העיקרים שהוא נשען עליהם הוא רק ה"רוב", שרק על פיו יקום דבר, והמעוט הוא כמאן דליתא, שעליו לקבל בגזירת עירין פתגמין ובמאמר קדישין כל מה שיפקד עליו הרוב, בין לחיים ובין למות - אך גם המשטר של ממשלת היחיד, גם זה בא תמיד רק בשם הכלל, שהוא היחיד, המושל בחסד אלקים, מחזיק את עצמו לבא כחו של הכלל הזה שנתמנה עליו על ידי ההשגחה העליונה...
ומן הכלל הזה אינו יוצא גם המשטר הסובייטי של ממשלת הבולשביקים. גם בהם יש רק שינוי הצורה ולא יותר. גם אצלם הכלל הוא העיקר, אלא שהם מבינים בזה רק את הפרולטריון, וכל השאר נוח להם שלא נבראו משנבראו, ועכשיו שנבראו כאלו לא נבראו כלל.
והצד השווה אצל כל אומות העולם, שכולן סוברות שהפרט הוא כחומר ביד היוצר אצל הכלל, שברצותו הוא מניח לו לחיות וברצותו הוא ממיתו, ובשביל זה גם הממשלות היותר נאורות והיותר מצויינות מוצאות ליושר ולצדק בלי שום ספק ספיקא להוציא את ה"פרטים" בעל כרחם לשדה קטל להרוג וליהרג במלחמת מצוה או במלחמת הרשות, במלחמת מגן או במלחמת תגרה, ומי שאינו רוצה בכך אחת דתו להמית, כי דבר מוסכם הוא אצלם שפרט שאינו ממלא את חובתו להכלל, הרי הוא מאבד בזה את זכותו להיות על פני האדמה. עד כאן - השקפת הגויים על האדם.
ומה אומרת היהדות על זה? היהדות מורה להיפך, כי אין בכלל אלא מה שבפרט, כי כל ענין הכלל הוא דבר מלאכותי, אבל באמת מראשית בריאתו הנה "אדם יחידי נברא", ובכן הפרט קודם להכלל, זאת אומרת שמהפרטים נעשה כלל ולא להיפך, ולכן גדול ערכו של כל אדם יחידי, לו גם היותר חלש ושפל שאינו מביא שום תועלת בקיומו להכלל, אך לכל אדם יש יחוס עצמי, כי הוא נברא בדמותו וצלמו של אלקים גופו, ועליו נאמר "ותחסרהו מעט מאלקים" (תהילים ח, ו), וחייב כל אחד לומר "בשבילי נברא העולם".
ואחד העיקרים של היהדות הוא, כי הקב"ה יודע לא רק את מעשי בני האדם, אך גם את מחשבותיהם, זאת אומרת שגם מחשבתו של אדם, לו גם היותר פעוטה וקטנטונת, תופסת מקום חשוב כל כך בעולמות התחתונים והעליונים, עד שאלקים גופו מתענין בזה.
ועל כן אין שום ספק להיהדות, כי יש השגחה פרטית ולא רק כללית. כי כדאי הוא הפרט, יהיה מי שיהיה, שהקב"ה ישגיח עליו בעינא פקיחא לדעת מה יעשה לו, "ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה" (חולין צז, ב).
ובזמן שהאדם שרוי בצער, לו גם האדם הנופל למשא על החברה בכלל, הנה צערו בוקע כל השבעה רקיעים, והשכינה גופא כביכול מצטערת עמו, וקולה קול תאניה ואניה נשמע בכל העולמות: "קלני מראשי קלני מזרועי" (משנה, סנהדרין פ"ו, מ"ה).
מנקודת השקפה זו אפשר להבין דברי חז"ל שאומות העולם מצאו חדוש ב"כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ, יב) עוד יותר מ"אנכי ה' אלקיך" (שם, ב), עד שבשביל זה הודו לכל הדברות (עי' קדושין לא, א), כי אמנם הם הורגלו שהבנים ימיתו את האבות בידיהם אחרי שאי אפשר להם להוציא תועלת להם, והם מצאו בצדק בזה מלתא דתמיהא.
בקיצור אצלם הפרט הוא בעד הכלל, ואצלנו להיפך הכלל הוא בעד הפרט.