אמת ושלום, צדקה וחסד
ונשוב לענייננו בהבדל הפירושים על המצוה של "ואהבת לרעך כמוך", שהלל הזקן מפרשה "מאי דעלך סני לחברך לא תעביד", ו"אותו האיש", להבדיל, אומר "מה שתחפצו שיעשו בני אדם לכם עשו להם גם אתם", שמזה רוצים להוכיח את היתרון של האחרון על הראשון. והנה מלבד מה שאמרנו על זה בפרק ט', מעיקרא דדינא פרכא, כי באמת גדול כחה של השלילה - נוסח של הלל הזקן - מכחו של החיוב - נוסח האיבנגליון.
אגדה עתיקה מספרת לנו: "בשעה שבא הקב"ה לברוא את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כתות כתות, מהם אומרים: יברא, ומהם אומרים: אל יברא. חסד אומר: יברא, שכולו גומלי חסדים. אמת אומר: אל יברא, שכולו דובר שקרים. צדק אומר: יברא, שכולו עושה צדקות. שלום אומר: אל יברא, שכולו מלא קטטות" (ילקוט שמעוני בראשית א, יג).
ואמנם אין לנו עסק בזה בנסתרות, אבל מתוך אגדה זו שרוח ישן נושן חופף עליה, אפשר לראות את השקפת היהדות על הגלויות, על תכונת בני אדם ומצבם בעולם המוסרי. אגדה זו רואה את המין האנושי בכלל שהוא "כולו גומל חסדים" ו"כולו עושה צדקות" מחד גיסא, אבל מאידך גיסא "כולו דובר שקרים ומלא קטטות". או במלים אחרות, הצווי של "ועשה טוב" מקיימים בעולם, אבל אין מקיימים את ה"סור מרע" (תהלים לד, טו).
ואמנם המשקיף על מעשי בני אדם ותחבולותיהם, לו גם בהשקפה שטחית בלבד, יראה כי אמנם בפרט זה אין זו אגדה כלל, אלא מציאות חיה ודברים כהווייתם. כי יתר נקל לאדם להיות בכלל "עשה טוב", מלהיות בכלל "סור מרע". וגם אלה שמלאים הם צדקות וגמילות חסדים מחד גיסא, מלאים הם שקר וקטטות מאידך גיסא. ולא עוד אלא שהדבר האחרון הוא סיבה להראשון, זאת אומרת, שבשביל השקר והקטטה המקלקלים ומהרסים את כל סדר החיים, או יותר נכון, את החיים גופם, צריכים בני אדם ל"עולם חסד יבנה" (שם פט, ג). ואילו היו באמת אמת ושלום בעולם במלא מובן המלים הללו, כי אז לא היו צריכים בני אדם כמעט כלל לצדקה וחסד, אך כל אחד היה מוצא מן המוכן לפניו. ואימתי זקוקים בני אדם יותר ל"אחיות רחמניות" ול"צלב האדום"? כשכולו מלא קטטות, ולא עוד אלא שראשי הקטטות המוציאים מיליוני בני אדם להרג, המה גופם הנם העומדים בראש המוסדות של ה"אחיות הרחמניות" וה"צלב האדום", ואותם שנתעשרו מ"שוד עניים ומאנקת אביונים", המה גופם משתמשים על פי רוב בכתר של גבאי צדקה וחסד. העשירים, למשל, המנצלים את הפועלים העובדים בבתי החרושת שלהם, גם הם מקיימים לפעמים את ה"ועשה טוב", אבל מדוע זקוקים הם הפועלים לה"טוב" של אלה בעלי הכיס, אך ורק יען כי אלה בעלי הכיס אינם רוצים כלל לדעת כלל וכלל מ"סור מרע". מקודם המה מנצלים את הפועלים עד דכדוכן של הגוף והנפש גם יחד, ואחר כך המה מקיימים באגורות נחושת מעטות את ה"ועשה טוב".
בקיצור, לו היה "סור מרע" כללי בעולם, כלומר לו כל המין האנושי היה מתנהג על פי אמת ושלום, כי אז לא היה כלל צורך בצדקה וחסד, כי כל אחד היה מוצא את המוכן לו מן הטבע, ורק מחורבנם של האמת והשלום נבנו הצדקה והחסד.
ואמנם הואיל ורוב האנשים עוברים על ה"סור מרע", מוכרחים היחידי סגולה שבעולם לקיים גם את ה"עשה טוב" ולתקן את מה שקלקלו אלה, אבל סוף כל סוף ה"סור מרע" זהו הכלל וה"עשה טוב" זהו הפרט, כי השני מסתעף מהראשון ולא הראשון מהשני.
וטעות הוא מה שחושבים, כי יותר קל לו לאדם להזהר מ"סור מרע" מקיומו את "ועשה טוב", כי כאמור הנסיון מראה את ההיפך, מפני כי ה"עשה טוב" אפשר לקיים גם באופן ארעי ולפרקים, בשעה שה"סור מרע" דורש קביעות ותמידות.
זאת ועוד אחרת, כי בה"עשה טוב" יש גם משום אגואיזמוס, כי בעד כל מעשה טוב של האדם מברכים אותו בברכת "מי שברך" בקול רם ובנגונים שונים... אך ה"סור מרע" אינו מביא שום ברכה לבעליו, ומעולם לא שמענו שנברך בברכת "מי שברך" את כל אלה שלא עשקו ולא גזלו מעולם.
ולכן אף על פי שאנו מעריכים כל כך את הצדק המוסרי או את מדת הרחמים, כאמור בהפרקים הקודמים, בכל זאת לא הסחנו מעולם את דעתנו כי העיקר הוא הצדק המשפטי, זהו הבסיס והיסוד, וכשנתגברה עלינו מדת הרחמים במדה יותר גדושה מכפי הראוי שאלנו את עצמנו גופא: "ואם תאמר: לקתה מדת הדין" (בבא קמא פה, ב ועוד). ואע"פ שכאמור בהפרקים הקודמים, מתחלת ההיסטוריה שלנו במדת הרחמים - אברהם אבינו - הנה כל זה רק מפני שמדת הדין גופא לקויה בכל העולם כולו, ואם אין אמת ושלום בעולם צריכים היחידי סגולה להשתמש גם במדת הצדקה והחסד, אבל בגופו של דבר סוף סוף קדמה מדת הדין למדת הרחמים, וזו האחרונה איננה רק שותפה של הראשונה: "שיתף הקב"ה את מדת הרחמים למדת הדין" (בראשית רבה יב, טו).
ולא התפתחות יש בזה שהנצרות פרשה את ה"ואהבת לרעך כמוך" במדת הרחמים ולא במדת הדין, אך אדרבא יש בזה משום נסיגה לאחור. ויפה אמר הלל הזקן: מאי דעלך סני לחברך לא תעביד - זה הוא הכלל ואידך, גם ה"עשה טוב" בכלל הוא רק פירושא: "זיל גמור"...