ההבדל בין עני לעשיר על פי הצדק המוסרי
אם כי כאמור היסוד העיקרי של הצדק המשפטי שלנו הוא ב"משפט אחד יהיה לכם משפט השווה לכולכם" (ע"פ במדבר טו, טז), ועל פי זה בודאי שאי אפשר להבדיל במשפטים שבין אדם לחברו על פי מצבם בחברה, אם אחד מהם דל והשני עשיר, וכתוב הדר הוא "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כג, ג), ובנוגע לעשיר נאמר "לא תכיר פנים" (דברים טז, יט). אף על פי כן מצינו גם בכלל זה פרטים של יוצאים מן הכלל. וזהו לפי שכאמור, נוסף על הצדק המשפטי, יש לנו הצדק המוסרי, וזה תובע תמיד את עלבונו של הדל.
ודל לא תהדר בריבו - מה אופיני הוא הלאו הזה בכלל. כלפי מי היתה צריכה התורה להזהיר בלאו הזה? כלום מונח בטבע האדם להדר את הדל? האם אין לנו תמיד דרך ארץ ורגש הכבוד לעשירים ולתקיפים? אלא שהתורה ידעה, כי רגש הצדק המוסרי חזק כל כך אצלנו והוא מצדד תמיד בזכות הדל, ואולי נפריז בזה על המדה ונמצא שהצדק המשפטי יתבטל לגמרי, לכן מצאה התורה לנחוץ להוסיף על מספר הלאוין גם את הלאו הנ"ל. ומסופקני מאד אם עם אחר זקוק לאותו הלאו. זה גופו מראה עד כמה היה מפותח אצלנו רגש הצדק המוסרי.
אבל כשנעיין בדבר נראה, כי לא תמיד שמרה היהדות את הלאו הזה בכל פרטיו ודקדוקיו. כבר בתורה גופא אנו מוצאים שהיא נותנת לעני זכויות יתרות יען כי דל הוא: "כי תשה ברעך משאת מאומה, לא תבא אל ביתו לעבט עבטו, בחוץ תעמד, והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה. ואם איש עני הוא לא תשכב בעבטו, השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש, ושכב בשלמתו וברכך, ולך תהיה צדקה לפני ה' אלקיך" (דברים כד, י-יג). והזכויות הללו לעני הלא חובות הן במדה מרובה לעשיר. בעד הכסף שהוא הלוה לעני במזומן, הלא צריך להיות כמשרתו להביא לו בכל יום לפנות ערב, כבוא השמש, את העבוט ולשוב אחר כך בבקר ולעמוד בחוץ, כדי לקיים את ה"בחוץ תעמד" ולחכות עד שהלז יוציא לו את העבוט. וכל זה רק מפני הזכויות שיש לו ללוה ש"איש עני הוא".
או, "לא תעשק שכיר עני ואביון וכו', ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש, כי עני הוא, ואליו הוא נשא את נפשו" (דברים כד, יד-טו). והדברים הללו מדברים בעדם ומראים שלפעמים אמנם הדרה התורה גופא את הדל. ואם אמנם לא משלמים לעשיר את החוב בדיוק בזמנו אינם עוברים על לאו זה ולא כלום, אולם אם מעכבים לשכיר עני את המגיע לו שעות אחדות עד בוא השמש כבר עוברים על לאו ועשה, ולאו חמור כל כך, לאו של עושק. וכל זה מפני שעני הוא ואליו הוא נושא את נפשו.
ואת זה אנו רואים עוד באופן יותר בולט בתקופת המלכים והנביאים בישראל. למשל: "וישלח ה' את נתן אל דוד, ויבא אליו, ויאמר לו: שני אנשים היו בעיר אחת, אחד עשיר ואחד ראש. לעשיר היה צאן ובקר הרבה מאד, ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה, ויחיה ותגדל עמו ועם בניו יחדו, מפתו תאכל ומכסו תשתה ובחיקו תשכב ותהי לו כבת. ויבא הלך לאיש העשיר, ויחמל לקחת מצאנו ומבקרו לעשות לאורח הבא לו, ויקח את כבשת האיש הראש, ויעשה לאיש הבא אליו. ויחר אף דוד באיש מאד, ויאמר אל נתן: חי ה' כי בן מות האיש העשה זאת, ואת הכבשה ישלם ארבעתים עקב אשר עשה את הדבר הזה, ועל אשר לא חמל" (שמואל ב' יב, א-ו). ואמנם התורה אומרת בזה פסוק קצר וחותך: "כי יגנב איש שור או שה, וטבחו או מכרו, חמשה בקר ישלם תחת השור, וארבע צאן תחת השה" (שמות כא, לז), ולא פלוג כלל בין אם הנגנב הוא עשיר או עני, או אם הגנב הוא עשיר או עני, תמיד לא פחות ולא יותר מ"ארבע צאן תחת השה". ובכל זאת ברי היה להם, גם לדוד וגם לנתן, כי באופן שכזה ש"לרש אין כל, כי אם כבשה אחת קטנה", אז בן מות הוא האיש הגנב, מפני שהצדק המשפטי דן בעיקר על המעשה כמו שהוא, והצדק המוסרי דן ביחוד על העושה, ובשביל כך לפי המושג האחרון, אפשר שמחד גיסא "לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב" (משלי ו, ל), ומאידך גיסא בן מות הוא העשיר שגנב את כבשת הרש.
או נקח למשל דוגמא אחרת: גזלן שהולך לבית אחרים וגוזל בחזקה ממנו, ומפקיע שערים שיושב לו בביתו ונושא ונותן כביכול באמונה, הוא מוכר פירותיו ומקבל מהלוקחים את המחיר אשר הוא דורש, שנותנים לו ברצונם הטוב ולפעמים גם בתשואות חן ובתודה רבה, אלא שהוא מקציב את המחיר כפי שרירות לבו ומרויח יותר משתות. אם נשאל מי מהם הוא הרשע היותר גדול? הנה בודאי מנקודת הצדק המשפטי העוול של הראשון גדול לאין ערך מהשני. אבל הצדק המוסרי אומר על זה אחרת. ברי היה להם לחז"ל, שהפסוק "שבור זרוע רשע" (תהלים י, טו), נאמר דוקא על מפקיעי שערים. ואם בגזלן פשוט גם הלאו שלו ניתק לעשה, וכאשר מקיים אחר כך את ה"והשיב את הגזלה אשר גזל" (ויקרא ה, כג) הוא תקן את המעוות, הנה לא כן מפקיע-השערים לו אין תקון אחר, אלא "שבור זרוע רשע", וכהסברו של רש"י (מגילה יז, ב): "וממאי דבמפקיע שערים כתיב? דכתיב בההיא פרשתא: "יארב במסתר כאריה בסוכו יארב לחטוף עני" (תהלים שם, ט). וכי הלסטים אורב את העני? והלא את העשיר הוא אורב? אלא במפקיעי שערים הכתוב מדבר, שרוב דעתם לעניים היא". וכשכל הנביאים דברו כל כך על "שוד עניים ואנקת אביונים" הלא לפי זה כולם לא נתנבאו אלא כנגד מפקיעי שערים, שעל ידי זה המה גוזלים את העניים.
ואף על פי שה"לא תגזול" (ויקרא יט, יג) אינו מבדיל בין גזל עשיר לעני, ונאמר "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כג, ג), אבל הצדק המוסרי מבדיל סוף סוף ביניהם.
אפשר לו לאדם שיהיה הצדיק מנקודת השקפה המשפטית, ובכל זאת הוא רשע מנקודת השקפה מוסרית; רק על פי זה אפשר לנו להבין את מה שאמרו חז"ל על הכתוב "והאלקים יבקש את נרדף" (קהלת ג, טו), וזה לשונם: "לעולם האלקים מבקש את הנרדף - בין צדיק רודף צדיק בין רשע רודף רשע, בין רשע רודף צדיק ואפילו צדיק רודף רשע" (ויקרא רבה כז, ה). כלומר, הוא צדיק מנקודת הצדק המשפטי וחברו הוא רשע מנקודה הנ"ל, אבל כיון שהוא הרודף וחברו הנרדף, הנה מבחינת הצדק המוסרי מתהפכים התפקידים, והאלקים מבקש את האחרון ולא את הראשון.