Judaism's Life Changing Ideas; A Weekly Reading of the Jewish Bible, Vayikra; The Call

Vayikra
The Call ויקרא
הקריאה

It was never my ambition or aspiration to be a rabbi. I went to university to study economics. I then switched to philosophy. I also had a fascination with the great British courtroom lawyers, legendary figures like Marshall Hall, Rufus Isaacs, and F. E. Smith. To be sure, relatively late, I had studied for the rabbinate, but that was to become literate in my own Jewish heritage, not to pursue a career. בצעירותי לא שאפתי להיות רב. הלכתי לאוניברסיטה ללמוד כלכלה. עברתי לפילוסופיה. במקביל ריתקו אותי דמויותיהם של פרקליטים בריטים אגדיים כגון מרשל הול, רופוס אייזק ופ״א סמית. בשלב מאוחר למדי למדתי לימודי רבנות, אך עשיתי זאת כדי ללמוד תורה, לא מתוך מחשבה שאעבוד כרב.

What changed me, professionally and existentially, was my second major yeḥidut – face-to-face conversation – with the Lubavitcher Rebbe, in January 1978. To my surprise, he vetoed all my career options: economist, lawyer, academic, even becoming a rabbi in the United States. My task, he said, was to train rabbis. There were too few people in Britain going into the rabbinate and it was my mission to change that. מאורע אחד שינה את המסלול המקצועי שלי — ואת דרכי בחיים. מאורע זה היה פגישתי הארוכה השנייה ביחידות עם הרבי מלובביץ׳ בחורף תשל״ח (1978). התייעצתי איתו על בחירת מקצוע. להפתעתי הוא שלל את כל האפשרויות שהעליתי: כלכלן, עורך דין, איש אקדמיה, ואפילו עבודה כרב בארצות הברית. המשימה שלי, הוא אמר, היא להכשיר רבנים. בבריטניה מעטים מדי הלומדים לרבנות, ושליחותי היא לשנות מצב זה.

What is more, he said, I had to become a congregational rabbi, not as an end in itself but so that my students could come and see how I gave sermons (I can still hear in my mind’s ear how he said that word with a marked Russian accent: sirmons). He was also highly specific as to where I was to work: in Jews’ College (today, the London School of Jewish Studies), the oldest extant rabbinical seminary in the English-speaking world. הוא הוסיף ואמר שעליי להיעשות רב קהילה. לא כמטרה לעצמה, אלא כדי שתלמידיי יוכלו לבוא ולראות איך אני נושא דרשות (עדיין מהדהדת בזיכרוני מילה אנגלית זו, sermons, בקולו, במבטא רוסי: sirmons). הוא אף נקב במקום המדויק שעליי לעבוד בו: ג׳וז קולג׳ (כיום ״בית הספר ללימודים יהודיים בלונדון״), המוסד להכשרת רבנים הוותיק ביותר הפועל היום בעולם דובר האנגלית.

So I did. I became a teacher at the College, and later its principal. Eventually I became – again after consulting with the Rebbe – chief rabbi. For all this I have to thank not only the Rebbe, but also my wife Elaine. She did not sign up for this when we married. It was not even on our horizon. But without her constant support I could not have done any of it. שמעתי בקולו. נעשיתי מורה בקולג׳ הזה, ולימים מנהלו. לבסוף נעשיתי — שוב לאחר התייעצות עם הרבי — רב ראשי לקהילות בריטניה. על כל זאת עליי להודות לא רק לרבי אלא גם לאשתי אילֵיין. כשהתחתנו, היא לא חשבה שאל חיים כאלה מועדות פניה. הכיוון הרבני אפילו לא נראה באופק. אבל היא הלכה באשר הלכתי, ובלי תמיכתה המתמדת לא הייתי יכול לעשות דבר מכל זאת.

I tell this story for a reason: to illustrate the difference between a gift and a vocation, between what we are good at and what we are called on to do. These are two very different things. I have known great judges who were also brilliant pianists. Wittgenstein trained as an aeronautical engineer but eventually dedicated his life to philosophy. Ronald Heifetz qualified as a doctor and a musician but instead became the founder of the School of Public Leadership at the John F Kennedy School of Government at Harvard. We can be good at many things, but what gives a life direction and meaning is a sense of mission, of something we are called on to do. אני מספר זאת מסיבה מסוימת: כדי להמחיש את ההבדל בין כישרון לבין שליחות, בין מה שאנחנו טובים בו לבין מה שאנו נקראים לעשות. אלה הם שני דברים שונים מאוד. הכרתי שופטים דגולים שהיו גם פסנתרנים מעולים. ויטגנשטיין הוכשר כמהנדס אווירונאוטיקה אך לבסוף הקדיש את חייו לפילוסופיה. רונלד חפץ התמחה ברפואה ובמוזיקה אך סופו שייסד את בית הספר למנהיגות ציבורית בבית הספר לממשל על שם קנדי בהרווארד. אנחנו יכולים להיות מוכשרים בתחומים רבים, אך את הכיוון בחיים ואת המשמעות בחיים נותנת לנו תחושה של שליחות, של דבר־מה שאנחנו נקראים לעשות.

That is the significance of the opening word of this parasha that gives its name to the entire book: Vayikra, “He called.” Look carefully at the verse and you will see that its construction is odd. Literally translated it reads: “He called to Moses, and God spoke to him from the Tent of Meeting, saying…” The first phrase seems to be redundant. If we are told that God spoke to Moses, why say in addition, “He called”? כאן חשיבותה של המילה הראשונה בפרשה ובחומש, הנותנת להם את שמם: ויקרא. המעיין בפסוק יתפלא על מבנהו. ״וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה׳ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר״. הנושא, ה׳, מוסב על הפועל ״וידבר״, ואילו הפועל ״ויקרא״ נטול נושא ולכאורה גם מיותר. אם מספר לנו הכתוב כי ה׳ דיבר אל משה, מדוע יש צורך להוסיף ״ויקרא״?

The answer is that God’s call to Moses was something prior to and different from what God went on to say. The latter were the details. The former was the summons, the mission – not unlike God’s first call to Moses at the burning bush where He invited him to undertake the task that would define his life: leading the people out of exile and slavery to freedom in the Promised Land. התשובה היא שקריאת ה׳ אל משה הייתה שונה מדיבורו אליו. הדיבור היה על הפרטים, על הדינים המפורטים בפסוקים הבאים. אך קדמה להם עצם הקריאה, שעניינה הוא הזימון, השליחות; קריאה נוספת על זו שקרא ה׳ אל משה בסנה, כאשר הטיל עליו את המשימה המכוננת של חייו, להוציא את העם מעבדות לחירות ולהובילו אל ארצו.

Why this second call? Probably because the book of Vayikra has, on the face of it, nothing to do with Moses. The original name given to it by the Sages was Torat Kohanim, “the Law of the Priests”¹Hence the Latin name Leviticus, meaning “pertaining to the Levites,” i.e., the priestly tribe. – and Moses was not a priest. That role belonged to his brother Aaron. So it was as if God were saying to Moses: This too is part of your vocation. You are not a priest but you are the vehicle through which I reveal all My laws, including those of the priests. מדוע נדרשת קריאה שנייה זו? כנראה, מפני שספר ויקרא נראה בעיקרו כספר שאינו נוגע למשה. שמו של חומש זה בפי חז״ל היה תורת כוהנים, שכן רובו מפרט דינים שהכוהנים אמונים עליהם. משה לא היה כוהן. תפקיד זה ניתן לאחיו אהרן. על כן אומר ה׳ למשה: גם זה חלק מהשליחות שלך. אינך כוהן, אבל אתה הצינור שדרכו אני מוריד לעם ישראל את כל מצוותיי, ובתוכן אלו המיועדות לכוהנים.

We tend to take the concept of a vocation – the word itself comes from the Latin for a “call” – for granted as if every culture has such an idea. However, it is not so. The great German sociologist Max Weber (1864–1920) pointed out that the idea of vocation, so central to the social ethic of Western culture, is essentially “a religious conception, that of a task set by God.”²Quoted in Michael Novak, Business as a Calling: Work and the Examined Life (New York: Free Press, 1996), 17. אנחנו נוטים לראות את רעיון השליחות כמובן מאליו. אך אין הוא כזה. לא בכל תרבות הוא קיים. הסוציולוג הדגול מקס ובר הראה שרעיון השליחות, המרכזי כל כך באתיקה החברתית של תרבות המערב, הוא ביסודו ״רעיון דתי בדבר משימה שאלוהים מטיל״.¹מצוטט אצל Michael Novak, Business as a Calling: Work and the Examined Life, New York: The Free Press, 1996, p. 17.

It was born in the Hebrew Bible. Elsewhere there was little communication between the gods and human beings. The idea that God might invite human beings to become His partners and emissaries was revolutionary. Yet that is what Judaism is about. רעיון זה נולד בתורת ישראל. בשאר תרבויות הימים ההם לא הייתה תקשורת מרובה בין האלים לבין בני האדם. הרעיון שאלוהים עשוי להזמין בני אדם להיות שותפיו ושליחיו היה מהפכני. אבל הוא־הוא הרעיון היהודי.

Jewish history began with God’s call to Abraham, to leave his land and family. God called to Moses and the prophets. There is a particularly vivid account in Isaiah’s mystical vision in which he saw God enthroned and surrounded by singing angels: “Then I heard the voice of the Lord saying, ‘Whom shall I send? And who will go for us?’ And I said, ‘Here am I. Send me!’” (Is. 6:8). תולדות ישראל החלו בקריאת ה׳ לאברהם ללכת מארצו וממולדתו ומבית אביו. ה׳ קרא אל משה ואל הנביאים. תיאור חי במיוחד של קריאה כזו יש בחזון המיסטי של ישעיהו, שראה את ה׳ ״יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל, שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ״, והגיב בבהלה על כי אדם טְמֵא שְׂפָתַיִם כמוהו ראה את הַמֶּלֶךְ ה׳ צְבָאוֹת; ואז — "וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל אֲ־דֹנָי אֹמֵר, ״אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ?״ וָאֹמַר, ״הִנְנִי. שְׁלָחֵנִי!״ (ו, א–ח).

The most touching account is the story of the young Samuel, dedicated by his mother Hannah to serve God in the Sanctuary at Shiloh where he acted as an assistant to Eli the priest. In bed at night he heard a voice calling his name. He assumed it was Eli. He ran to see what he wanted but Eli told him he had not called. This happened a second time and then a third, and by then Eli realised that it was God calling the child. He told Samuel that the next time the voice called his name, he should reply, “Speak, Lord, for Your servant is listening.” It did not occur to the child that it might be God summoning him to a mission, but it was. Thus began his career as a prophet, judge, and anointer of Israel’s first two kings, Saul and David (I Sam. 3). המרגש מכולם הוא סיפורו של שמואל הנביא. אימו חנה הקדישה אותו בילדותו לשרת במקדש ה׳ בשילה, והוא שימש עוזרו של עלי הכוהן. על משכבו בלילה שמע קול קורא בשמו. הוא חשב שעלי קורא לו ורץ אליו, ועלי אמר לו שלא קרא לו. כך קרה שוב — ושוב שלח אותו עלי לחזור למיטתו. כשזה קרה בשלישית הבין עלי כי ה׳ קורא לנער. הוא הורה לו כי בפעם הבאה שישמע את שמו יענה כך: ״דַּבֵּר, ה׳, כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ״ (שמואל א׳, פרק ג). הנער לא העלה על דעתו שה׳ יקרא אותו לשליחות, אבל כך היה. בזאת החלו חייו כנביא, כשופט וכמוֹשחם של שני מלכי ישראל הראשונים, שאול ודוד.

These were all prophetic calls, and prophecy ended during the Second Temple period. Nonetheless the idea of vocation remains for all those who believe in divine providence. Each of us is different, therefore we each have unique talents and skills to bring to the world. The fact that I am here, in this place, at this time, with these abilities, is not accidental. There is a task to perform, and God is calling us to it. כל אלו היו קריאות נבואיות, והנבואה חדלה מישראל בראשית ימי בית שני. אך רעיון השליחות לא חדל מן העולם. הוא עדיין נוגע לכל המאמינים בהשגחת ה׳. כולנו שונים זה מזה, וכיוון שכך לכל אחד מאיתנו יש כישורים וכישרונות ייחודיים להביא אל העולם. העובדה שאני נמצא כאן, במקום הזה, בזמן הזה, ויש לי היכולות המסוימות שיש לי, אינה מקרית. יש משימה למלא, ואלוהים קורא לי אליה.

The man who did more than anyone to bring this idea back in recent times was Viktor Frankl, the psychotherapist who survived Auschwitz. There in the camp he dedicated himself to giving people the will to live. He did so by getting them to see that their lives were not finished, that they still had a task to perform, and that therefore they had a reason to survive until the war was over. בדורותינו, האיש שעשה יותר מכל אדם אחר להחזיר רעיון זה למודעות היה ויקטור פראנקל, הפסיכותרפיסט ששרד באושוויץ. שם, במחנה המוות, התמסר לשליחות מיוחדת: לנטוע בזולת רצון לחיות. הוא עשה זאת על ידי כך שגרם לחבריו האסירים להבין שחייהם אינם גמורים: שעדיין יש להם משימה לבצע, ולכן יש להם אופק לחתור אליו ולהחזיק את עצמם, ככל האפשר, בחיים עד שהמלחמה תיגמר.

Frankl insisted that the call came from outside the self. He used to say that the right question was not “What do I want from life?” but “What does life want from me?” He quotes the testimony of one of his students who earlier in life had been hospitalised because of mental illness. He wrote a letter to Frankl containing these words: לשיטתו של פראנקל, הקריאה באה מחוץ לעצמי. הוא היה אומר שהשאלה הנכונה איננה ״מה אני רוצה מהחיים?״ אלא ״מה החיים רוצים ממני?״ הוא מצטט את עדותו של אחד מתלמידיו, שבעברו אושפז בבית חולים פסיכיאטרי. במכתבו לפראנקל כתב שורות אלו:

But in the darkness, I had acquired a sense of my own unique mission in the world. I knew then, as I know now, that I must have been preserved for some reason, however small; it is something that only I can do, and it is vitally important that I do it…. In the solitary darkness of the “pit” where men had abandoned me, He was there. When I did not know His name, He was there; God was there.³Viktor Frankl, The Unconscious God (New York: Simon & Schuster, 1975), 11. בתוך האפלה הזו התגבשה אצלי תחושה בדבר שליחות ייחודית שיש לי בעולם. ידעתי אז, ואני יודע עכשיו, שהחזקתי מעמד למען מטרה מסוימת, קטנה ככל שתהיה; משהו שרק אני יכול לעשות, ושיש חשיבות חיונית לכך שאעשה אותו... באפלה המבודדת של ה״בור״ שבני אדם נטשוני בו, היה מי שנמצא לי. לא ידעתי את שמו, אבל הוא היה שם; אלוהים היה שם.²Viktor Frankl, The Unconscious God, New York: Simon & Schuster, 1975, p. 11. הספר הופיע בעברית (ויקטור א׳ פראנקל, האל הלא מודע: פסיכותרפיה ודת, מגרמנית: שמעון לוי, ירושלים: דביר, תשמ״ה), אך תורגם ממהדורה שקטע זה אינו כלול בה.

Reading Psalms in the prison to which the KGB had sent him, Natan Sharansky had a similar experience.⁴Natan Sharansky, Fear No Evil (New York: Vintage Books, 1989). נתן שרנסקי מספר על חוויה דומה שהייתה לו בכלא הסובייטי: הקריאה בספר תהלים נתנה לו תחושת ייעוד ואופק.³בספרו לא אירא רע, מאנגלית: אביעזר גולן, תל אביב: עידנים, 1989.

Frankl believed that “every human person constitutes something unique; each situation in life occurs only once. The concrete task of any person is relative to this uniqueness and singularity.”⁵Viktor Frankl, The Doctor and the Soul (London: Souvenir Press, 1969), 57. The essence of the task, he argued, is that it is self-transcending. It comes from outside the self and challenges us to live beyond mere self-interest. To discover such a task is to find that life – my life – has meaning and purpose. פראנקל האמין כי ״כל אדם בעולם הוא ברייה ייחודית שאין שנייה לה; כל מצב בחיים קורה רק פעם אחת. המשימה הקונקרטית של כל אדם קשורה לייחודיות ולחד־פעמיות הללו״.⁴Viktor Frankl, The Doctor and the Soul, London: Souvenir Press, 1969, p. 57. משימה זו, מעצם טיבה, מרוממת את האדם. היא באה אלינו מבחוץ, וקוראת לנו לחיות לא רק על פי האינטרס האישי. לגלות משימה כזו הוא לגלות שלַחיים, חיַי, יש משמעות ותכלית.

How do you discover your vocation? The late Michael Novak argued⁶Novak, Business as a Calling, 17–40. that a calling has four characteristics. First, it is unique to you. Second, you have the talent for it. Third, it is something which, when you do it, gives you a sense of enjoyment and renewed energy. Fourth, do not expect it to reveal itself immediately. You may have to follow many paths that turn out to be false before you find the true one. איך מגלה אדם את שליחותו? מייקל נוֹבַק המנוח טען⁵Novak, Business as a Calling, pp. 17–40. שלקריאה של אדם אל ייעודו יש ארבעה מאפיינים. ראשית, היא ייחודית לו. שנית, יש לו הכישרון לממש אותה. שלישית, זהו דבר שעשייתו מסיבה לאדם הזה הנאה ותחושת מרץ מתחדש. רביעית, בדרך כלל היא אינה מתגלה לאדם מייד. עד שאדם מוצא את שליחותו האמיתית, הוא הולך לא פעם לכמה וכמה כיוונים המתגלים לו כשגויים.

Novak quotes Logan Pearsall Smith who said, “The test of a vocation is the love of the drudgery it involves.” All real achievement requires backbreaking preparation. The most common estimate is 10,000 hours of deep practice. Are you willing to pay this price? It is no accident that Vayikra begins with a call – because it is a book about sacrifices, and vocation involves sacrifice. We are willing to make sacrifices when we sense that a specific role or task is what we are called on to do. נובק מצטט את המסאי הבריטי לוֹגן פּירסל סמית שאמר, ״אדם יודע שמשימה מסוימת היא שליחותו בחייו אם הוא אוהב את העבודה השחורה הכרוכה בה״. כל הישג של ממש דורש הכנות מפרכות. רווחת ההערכה כי כדי להצטיין בתחום מסוים דרושות עשרת אלפים שעות אימון ותרגול. האם אתם באמת רוצים לשלם את המחיר הזה? לא מקרה הוא שספר ויקרא מתחיל בקריאה לשליחות: הרי הספר הזה עוסק בקורבנות, ושליחות דורשת הקרָבה. אנחנו מוכנים להקריב כשאנחנו מרגישים שתפקיד מסוים או משימה מסוימת הם מה שנקראנו לעשות.

Not all of us discover such a vocation. That does not make our lives any less good or worthwhile or valuable or beloved by God. There are lives lived day by day rather than towards any overarching purpose. The Talmud suggests that this is how the great Hillel lived.⁷Beitza 16a. But there is another possibility. There are lives that are answers to a call. --

This is a life-changing idea. For each of us God may have a task: work to perform, a kindness to show, a gift to give, love to share, loneliness to ease, pain to heal, or broken lives to help mend. Discerning that task, hearing God’s call, gives a life meaning and purpose. Where what we want to do meets what needs to be done, that is where God wants us to be. זהו רעיון משנה־חיים. לכל אחד מאיתנו נתן ה׳ משימה: מלאכה שעליו לבצע, חסד שעליו לעשות, מתנה שעליו לתת, אהבה שעליו לחלוק, משא־בדידות שעליו להקל, מכאוב שעליו לרפא, חיים מרוסקים שעליו לעזור לתקן. זיהוי המשימה הזאת, שמיעת קריאתו של אלוהים, הוא הנותן לחיים משמעות ותכלית. המקום שבו נפגשים יחדיו הדבר שרצוננו לעשות והדבר שצריך להיעשות — הוא המקום שה׳ רוצה שנהיה בו.

Life-Changing Idea 24
For each of us God may have a task. Discerning that task, hearing God’s call, is what gives a life meaning and purpose. רעיון משנה־חיים 24:
לכל אחד מאיתנו נתן ה׳ משימה. זיהוי המשימה הזאת, שמיעת קריאתו של אלוהים, הוא הנותן לחיים משמעות ותכלית.