שאלה. חקירה גדולה חקרנו בענין תקיעת שופר בראש השנה, דמצינו בגמרא דר"ה דף ל"ג ע"ב במתניתין סדר תקיעות ג' של ג' ג'. שיעור תקיעה כג' תרועות שעור תרועה כג' יבבות, ומקשין בגמרא והתניא שיעור תקיעה כתרועה, אמר אביי תנא דידן קחשיב תקיעה דכולהו בבי ותרועות דכולהו בבי. ותנא דברייתא קא חשיב חדא בבא ותו לא, ופירש רש"י תנא דידן קא חשיב דכולהו בבי והכי קאמר, שיעור שלש תקיעות כשיעור שלש התרועות. ותנא דברייתא קא חשיב דחדא בבא שיעור התקיעה כשיעור התרועה, ותרוייהו חדא מילתא אמרי:
תו מקשי הגמרא על מ"ש במשנה דידן הנז"ל שיעור תרועה כשלש יבבות, והתניא שיעור תרועה כשלשה שברים, אמר אביי בהא ודאי פליגי דכתיב יום תרועה יהיה לכם, ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון, וכתיב באמיה דסיסרא בעד החלון נשקפה ותיבב, מר סבר גנוחי גנח ומר סבר ילולי יליל. ופירש רש"י שברים ארוכים מיבבות, אמר אביי בהא ודאי פליגי, אע"ג דאוקימנא דברישא לא פליגי על כרחך בהא סיפא פליגי, דלית לשנויי בה מידי והיינו פלוגתא. גנוחי גנח כאדם הגונח מלבו כדרך החולים שמאריכין בגניחותיהן. ילולי יליל כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכין זה לזה:
עוד שם בדף ל"ד ע"א אתמר איתקין רבי אבוה בקסרי תקיעה שלש שברים תרועה תקיעה. ומקשי מה נפשך אי ילולי יליל לעבוד תקיעה ותרועה ותקיעה, ואי גנוחי גנח לעביד תקיעה ושלשה שברים ותקיעה, ומשני מספקא ליה אי גנוחי גנח או ילולי יליל. מתקיף לה רב עוירא ודילמא ילולי יליל וקא מפסיק שלשה שברים בין תרועה לתקיעה, ומשני דהדר עביד תקיעה תרועה תקיעה, מתקיף לה רבינא ודילמא גנוחי הוה וקא מפסקא תרועה בין שברים לתקיעה, ומשני דהדר עבד תש"ת, ומקשי אלא רבי אבוה מאי אתקין והלא אי גניחי גנח הא עבדינן ואי ילולי יליל הא עבדינן, ומשני רבי אבוה מספקא ליה דילמא יליל וגנח ע"כ. וקי"ל להלכה לעשות כתקנת רבי אבוה לתקוע תשר"ת ותש"ת ותר"ת: ועל זה חקרנו חקירה נפלאה, מצוה יקרה ונשגבה כזאת שכל חיי השנה כולה תלויים בה לא היו דורות הראשונים עושים אותה כתקונה עד שבא רבי אבוה ותיקן אותה, ואם נאמר כי מדור מרע"ה ודורות השופטים והנביאים והתנאים היו עושים אותה כתקונה וקודם דור רבי אבוה נשתכחה ואסתפקא להו עד שבא רבי אבוה ותיקן אותה תיקון נכון שכל ישראל נהגו בו עד דורות אלו, גם זה לא יתכן לאומרו יען כי מצוה היא קבועה בכל שנה ושנה שכל ישראל חייבים בה ומקיימים אותה איך תשתכח ואם הספק הוא במנין ומספר שמסתפקים אם הם שש או תשע יתכן שיש מי שיחשוב שנשתכח המנין, אך שברים ותרועה הם שני סוגים ואינם מתחלפים ואיך ישכחו איך היו עושים תרועה או שברים או שתיהן, ואיך יסתפקו חכמי הדור בדבר שהוא פשוט ונעשה בכל קהילות ישראל ולמסתפק אומרים לו פוק חזי מאי עמא דבר:
גם רצינו לדעת זאת הכונה שהתקין רבי אבוה לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת אשר כל ישראל אוחזים בה ומקיימים אותה בתורת חיוב, אם היה מרע"ה ודורו נוהגים בה או לאו, דלפי הזוהר כולהו צריכי ולאו משום ספיקא הן, על כן עלינו לחקור איך היו עושים דור מרע"ה ודורות הנביאים, על הכל יורינו ושכמ"ה:
תשובה. חקירה זו שלכם נשאלה מן רבנו האי גאון ז"ל והביא דבריו הר"ן ז"ל בפ"ג דר"ה על מאמר אתקין רבי אבוה בקיסרי וז"ל, נשאל לרב האיי גאון ז"ל וכי עד שבא רבי אבוה לא היו ישראל יוצאין ידי תקיעות שופר, ובלשון הזה השיב אל תחשבו בלבבכם כי בימי רבי אבוה נפל ספק בדבר הזה, שהרי משניות קדומות הן אחת אומרת תרועה שלשה יבבות, ואחת אומרת תרועה שלשה שברים, והא אמרינן בהריא אמר אביי בהא ודאי פליגי. וכך היה הדבר, מימים קדמונים מנהג בכל ישראל מהן עושין תרועה יבבות קלות, ומהן עושק תרועה יבבות כבדות שהם שברים, ואלו ואלו יוצאים ידי חובתם יען כי שברים כבדים תרועות הן ויבבות קלות תרועות הן. והיה הדבר נראה כחלוקה אע"פ שאינו חלוקה, שהרי התנאים כמו ואמרנו למעלה הללו שונין שיעור תרועה שלש יבבות, והללו שונין שיעור תרועה שלשה שברים אלו משנתם כמנהגם ואלו משנתם כמנהגם, וקאמר אביי בהא פליגי, ולאו פלוגתא היא, ולא היו מטעים אלו את אלו, אלא מר כי אתריה ומר כי אחריה קתני, וחכמים של הללו מודים כי יבבות תרועה היא, וחכמים של הללו מודים כי שברים תרועה היא, וכשבא רבי אבוה ראה לתקן תקנה שיהיו כל ישראל עושין מעשה אחת ולא יראה ביניהן דבר שההדיוטות רואין אותו כחלוקה עכ"ל. ורבינו המאור ז"ל גם היא העתיק דברי רבינו האיי גאון ז"ל הנז"ל, וכתב על דבריו שהם טובים ונאים ומתוקים מדבש ונופת צופים ע"ש:
עוד כתב הר"ק ז"ל וז"ל, ואנחנו עכשיו נוהגים לתקוע על סדר הברכות תשר"ת למלכיות תש"ת לזכרונות תר"ת לשופרות כמ"ש הרב אלפאסי ז"ל בהלכות, וצריך עיון למה, שהרי היה לנו לעשותן כולן למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות, דהא משום ספק דאורייתא עבדינן להו וצריך לשמען על סדר הברכות במלכיות ובזכרונות ובשופרות וכו', ולדברי רבינו האי גאון ז"ל לא קשיא מידי, דהא יום תרועה אמר רחמנא, הילכך בין גנח בין ייליל בין גנח וייליל יצא דכלהו תקיעות דאורייתא נינהו, והלכך להקל על הציבור ולתקוע כתקיעות דכלהו מקומות שפיר דמי עכ"ל ע"ש:
ומרן בב"י, אחר שהביא דברי רבינו האי גאון ז"ל שכתב הא דאמר אביי בהא ודאי פליגי לאו פלוגתא ממש קאמר שלא היו מטעים אלו את אלו, אלא הכי קאמר בהא ודאי פליגי במעשיהם, דתנא דידן היה עושה התרועות יבבות, ותנא דברייתא היה עושה אותם שברים כל אחד לפי מנהג הבכי של מקומו, אע"פ שאין בזה שום קפידא שכולם ענין בכי הוא ואין כאן חילוק ענין אלא חילוק מעשה, וסיים מרן ז"ל בב"י דלפ"ז כי אמרינן בדרבי אבהו מספקא ליה אי גנוחי גנח או ילולי יליל, וכן כי אמרינן מספקא ליה דילמא גנח ויליל צ"ל לאו ספק ממש קאמר לענין דינא, אלא לחלוקי המנהגות קורא ספק, ולשון שאינו מדוקדק הוא:
וכתב עוד בב"י וז"ל, ודברים אלו כתב הריטב"א בחשובה, וכתב על זה, ומזה הטעם בתקיעות של סדר התפלה אין עושין בכל ברכה אלא אחד מהסימנים, ואלו היתה תקנת רבי אבהו מפני הספק היה לנו לעשות בכל אחר מהן שלשה סימנים שאל"כ אין בשלשתן אלא אחר שיהיה אמת, אבל לפ"ז שלשתן אמת ואדם יוצא בכל אחד מהם, ולפיכך כדי שלא להטריח על הציבור די לנו באחד מהם, וגם כדי שיתברר שכולם אמת, ואנחנו עושק תחלה דברי רבי אבהו, ואח"כ דברי תנא דברייתא ואח"כ דברי תנא דמתניתין, להעלות בקודש לפתוח בקטן ולסיים בגדול, וזה כפתור ופרח, עכ"ל הריטב"א ז"ל:
העולה מדברי רבינו האי גאון ז"ל הוא דהתורה אמרה יום תרועה, ואם יעשו גנוחי בלבד יוצאין י"ח דזה נקרא תרועה ואם יעשו ילולי בלבד ג"כ יוצאים י"ח דזה ג"כ נקרא תרועה, וכ"ש אם יעשו שניהם ואין בזה חשש הפסק כיון דשניהם ענין אחד שהוא ענין בכי וכנז"ל. ומ"ש מספקא ליה דילמא גנח ויליל לאו ספק ממש קאמר לענין דינא, אלא לחלוקי המנהגות קורא ספק וכאשר העתקתי לעיל מלשון מרן ז"ל בב"י כן. וקודם רבי אבהו היו מקומות נוהגים גנוחי בלבד כי מנהג הבכי של אותם מקומות כך היה, ויש מקומות שהיו נוהגין ילולי בלבד כי מנהג הבכי של אותם מקומות כך היה, ובאמת כולם יוצאים י"ח מן התורה דאלו ואלו נקראים תרועה. אמנם ודאי מצוה מן המיבתר הוא למעבד תרוייהו גנוחי ויליל דהינו לתקוע תשר"ת, יען כי לפי סודן של דברים יש תיקון נעשה למעלה בגנוחי, ויש תיקון נעשה בילולי, ולכן עדיף למעבד תשר"ת. ובודאי מרע"ה וכל גדולי ישראל היו עושין תשר"ת תמיד בכל דור ודור אך לא היו מעמיסין מנהג זה של תשר"ת על כל קהילות של המון ישראל לעכובא, אלא אותם שהיו נוהגין לעשות תש"ת בלבד היו עושק, ואותם שנוהגין בתר"ת בלבד היו עושין, וכמו ענין תפלין דרש"י ור"ת דגדולי ישראל היו מניחים שתיהן אבל המון העם נוהגין באחת ולא העמיסו עליהם לעשות שתים לעכובא, וכן הדבר הזה, ונמצא שלשה מנהגים היה, הא' מנהג תשר"ת והיה זה אצל אנשים מועטים גדולי ישראל בלבד, והב' היה מנהג של תש"ת והג' מנהג של תר"ת, ואלו השני מנהגים תש"ת ותר"ת היו מפושטים בכל קהלות ישראל, יש עושין תש"ת בלבד, ויש עושין תר"ת בלבד כל קהלה לפי מנהג הבכי של מקומה וכנז"ל, ובזמן רבי אבהו נתעורר ר' אבהו על חלוקי המנהגים הנז"ל שנעשו ישראל אגודות אגודות חלוקות, ותיקן בקסרי תחלה לעשות כל השלשה מנהגים הנז"ל ביחד שהם מנהג תשר"ת ומנהג תש"ת ומנהג תר"ת, והוא תיקן זה תחלה בקסרי שהיה רבוי עם ובתי כנסיות רבים שיש בהם כמה קהילות ומה' יצא הדבר שנעשה סייעתא דשמייא שנתפשט התיקון זה שלו לעשות ג' מנהגים הנז' בכל תפוצות ישראל ונעשו כל קהילות ישראל שוים במעשה המצוה הזאת, ועד עתה ועד לעת"ל כן יקום וכן יהיה:
ונראה לי לומר בס"ד, כי קודם דור רבי אבהו היה זכות רב בקהילות ישראל שאם יעשו תש"ת יהיה תיקון הנעשה בתר"ת ממילא בכח כונתם וכן אם יעשו תר"ת יהיה תיקון הנעשה בתש"ת ממילא בכח כונתם, אך צפה הקב"ה שנתמעטו הלבבות של דורות הבאים ואין בהם כח זה, לכן נתן בלב רבי אבהו להתעורר בדבר התקנה הזאת שיהיו כל ישראל עושין תשר"ת בפועל לתקן מה שנעשה ע"י תשר"ת, וגם תש"ת בפועל לתקן מה שנעשה ע"י תש"ת בפ"ע, וגם תר"ת בפועל לתקן מה שנעשה ע"י תר"ת בפ"ע, כי בחלישות הכח לא סגי בהתכללות הכונה בלבד כי אם רק ע"י מעשה בפועל פרטיי והבן היטב, כי הכל נעשה בהשגחה עליונה, ולכל זמן ועת לכל חפץ:
וכיוצא בענין זה תמצא בענין קדושת יום ראש השנה אשר מקדמת דנא היו עושק בא"י יום אחד ורק בחו"ל עושים ב' ימים מספק, ולבסוף אחר החרבן תיקן ריב"ז שגם בא"י עושים תמיד בכל השנים שני ימים, ואע"ג דליכא חשש קרבן ואע"ג דהם מקדשים ע"פ הראיה, וחשבון החודש לענין כיפור וסוכות חושבין מיום ראשון, ואע"ג דביו"ט של סוכות וש"ע אינם עושים אלא יום אחד בלבד, עכ"ז ראש השנה עושים שני ימים טובים בכל שנה ושנה, ואע"ג דבא"י בקדם קדמתא לא היו עושק אלא יום אחד בלבד, והטעם כי תיקון שצריך לעשותו עתה בשני הימים למעלה היו הראשונים עושין אותו ביום אחד מחמת גודל קדושת נשמתם, ואין צריך לקיים מצות תקיעת שופר בשני ימים, אמנם אחר החרבן נחלש כחם וצריך להם שני ימים להשלים התיקון, ואע"פ שיושבין בא"י וזכות א"י מסייען עכ"ז בר"ה מחמת תוקף התיקון שצריך לעשות בו לא יספיק יום אחד, משא"כ בחיקון הנעשה ביו"ט יספיק ליושבי ארץ ישראל לעשותו ביום אחד, ורק לבני חו"ל צריך שני ימים. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר: