אמר כי שלשה דברים הם שבעת המצאם ראוי הוא שתרגז הארץ בעבורם להיותם דבר זר ובלתי נאות ועם דבר אחר רביעי להם יהיו ארבעה שאינו מן הראוי שתסבול הארץ דבר כזה ואמר כן על דרך הרחבת הלשון והענין שירגזו ויפלאו אנשי הארץ ולא יוכלו לסבול דבר גדול כזה והם תחת עבד כי ימלוך וזה שהעבד על הרוב אסף רוע הטבעים וקבץ המדות המגונות כמו הגזל והגניבה והניאוף והזוללות והעקשות וכיוצא בהם ובעת שיזדמן שימלוך לאשמת העם תהיה הנהגת העם הולכת על סדר בלתי נאות.
וכן כשהנבל בעת שישבע לחם הוא דבר בלתי נאות וזה שהנבל שאסף בוז המדות ולקח לו הנבלות למנה ראוי הוא שימשך אליו הרע ולכן כשיזדמן שישבע מקנייני העולם יהיה דבר בלתי נאות. וכן תחת שנואה כי תבעל כלומר שהאשה שהיא שנואה בעבור מעשיה הרעים ומדותיה המגונות ועם כל זה תמצא בעל הוא דבר מגונה. וכן ושפחה כי תירש גבירתה כלומר המצא שפחה שהיא תעלה לגדולה ותירש כבוד גברתה הוא דבר ראוי שיחרדו האנשים על זה להיותו דבר בלתי ראוי ונאות.
ואפשר שקרא הכח הבהמי עבד מפני שהמכוון ממנו שיהיה עבד אל החלק השכלי ואמר כי בעת שיזדמן שימלוך המלך זקן וכסיל ויעביד תחתיו הכחות השכליות ראוי שתרגז הארץ או שירגזו אנשי הארץ בעבור זה וזה שהענין הזה הוא הפך ממה שכוון מהשם ית' כי השם ית' כוון שיהיה הכחות השכליות הגופניות לרקחות ולטבחות ולאופות אל הכח השכלי. וזה שהכח השכלי לא יוכל לעמוד על ההשגות השכליות הפשוטות מחומר אם לא יקח מופתים והתחלות מן העניינים המורגשים באמצעות הכחות הגופניות ומן המופתים וההתחלות שיקח מן המורגשות באמצעות הכלים הגשמיים יעלה אל ידיעת המושכלות. ולפיכך אמר החכם הזה כי בעת שיזדמן שהדבר אשר כוון ממנו שיהיה עבד ולא נמצא רק כדי לשרת אחר ימלוך הוא הוא דבר ראוי שירגזו אנשי הארץ עליו.
ובאמרו ונבל כי ישבע לחם הוסיף שהדבר ההוא בעצמו שקראו עבד חזר וקראו נבל בעבור מה שיאסוף מן הנבלות והחרפה ובוז והוא השתמשו במיני התאוות הגשמיות אשר הם חרפה ובוז לנו מפני שנשתתף בהם עם שאר בעלי חיים ואמר כי כשתמצא איש ישביע נפשו הבהמית מתאוותיה וכל אשר שאלו עיניה לא יאציל ממנה הוא דבר ראוי שתרגז הארץ בעבור זה מפני שהוא הפך מה שכוון ממנה כי המכוון ממנה הוא שתסתפק בדברים הכרחיים ותניח המותרות.
ואמרו תחת שנואה כי תבעל ר"ל קרא הנפש שנואה הנפש הבהמית שהיא שנואה על דרך האמת מפני שמעשיה שנואים והיא תתרחק מכל מדה חשובה ומכל מעלה ואמר כי כשיזדמן שזאת הנפש או שזה חלק מחלקי הנפש תמצא בעל כלומר שיתנהג האדם על פי תאותה הוא דבר ראוי שתרגז הארץ.
וכן אמרו ושפחה כי תירש גברתה קרא הנפש המרגשת שפחה וקרא הנפש המשכלת גברתה מפני שהמכוון מן הנפש המשכלת הוא כשהיא תמלוך והמכוון מן הנפש המרגשת וכחותיה הוא שיהיו עבדים ושפחות אל הנפש המשכלת ולכן אמר בהמצא איש שיעביד שכלו אשר המכוון ממנו הוא שימלוך על כל כחותיו הגופניות אשר לא נמצאו על דרך האמת כי אם לשרת הנפש המשכלת שהיא ראויה להקרא בשם גברת הוא ראוי שתרגז הארץ בעבור זה.
והחכם הפילוסוף האלהי כתב בביאור הפרשה הזאת דברים וזה לשונו. תחת שלש רגזה ארץ. הוא הודעת שלמה היות הארץ רוגזת והיות הגוף האנושי הארציי בלתי נח ושקט ובלתי פועל על תכונה ראויה תחת שלש היעודים להתבאר ובהוספת דבר רביעי על השלש לא תוכל שאת.
והאחד מהשלוש לסיבתם רוגזת הארץ ואינה עומדת על מעמד ראוי ותכונה נאותה הוא בהיות העבד מולך ורצוני בעבד הכח המתאוה הממוצע לשכל ומשועבד לציור שעבוד טבעי אשר אם נוטה בתנועתו ופעולתו אחר הציור המתואר ויוצא מתחת ממשלתו רוגזת הארץ ר"ל הגוף האנושי הארציי ופועל פעולות בלתי נאותות.
והשני הוא בהיות נבל שבע לחם ובלתי פורש לרעב לחמו המכוון בו בהיות הכח העליון שלם שלמות משלים עצמותו לבד וקצר בלתי משפיע לכחות הממוצעות תחתיו אשר להעדר זאת ההשפעה רוגזת הארץ ואין לה נחות ושקיטה ומעמד נאות.
והשלישי הוא בהיות השנואה נבעלת ר"ל היות החומר בלתי נערך ובלתי נאות לצורה הנבעל ממנה אשר להעדר זה הערך והנאותות המתואר רוגזת הארץ ואין לה קיום ומעמד ניאות. והרביעי הנוסף לסיבתו אינה רוגזת הארץ לבד אבל לא תוכל שאת הוא בהיות השפחה יורשת גבירתה והגבירה כלה והולכת.
ביאור אחר גם לו לפרשה הנזכרת. הוא הודעת שלמה היות הארץ רוגזת תחת שלש ובלתי היות מעמד וקיום לכללות המציאה הרמוזה בארץ בהנחת ענינים שלשה. ובהוספת הרביעי לא תוכל שאת להיות העדר הרביעי סבת הקיום והשאר המציאות על תכונה מוחלטת. אבל העדר השלשה הוא סבת הקיום וההשאר המתואר אחר הנחת העדר הרביעי. ולסבת זה ייחס שלמה הרגיזה לשלש והעדר השאת להוספת הרביעי.
והראשון לסבתו רוגזת הארץ הוא בהנחת העבד מולך אם היה אפשר המכוון בו היות האמצעי מולך על תכונה מוחלטת ובלתי מקבלת ממה שלמעלה ממנו אשר בהנחת זאת ההנחה ואם היא נמנעת היתה רוגזת הארץ ולא היה לה מעמד וקיום להיות כל נמצא בלתי מסתפק בעצמותו וצריך לממציא ומעמיד ראשון.
והשני הוא בהיות הנבל שבע לחם ובלתי פורש לרעב לחמו המכוון בו אם היה האמצעי שבע ומקבל ממה שלמעלה ממנו די ספקו אבל הוא קצר בלתי משפיע למה שתחתיו אשר בהנחת זאת ההנחה הנמנעת תרגז הארץ ואין קיום ומעמד לכללות המציאה להיות טבע המציאות מחייב היות התחתון מקבל ממה שלמעלה ממנו והיותו מעמיד מציאותו בכח ההעמדה המקבל ממנו.
והשלישי הוא בהיות השנואה נבעלת המכוון בה הוא בהיות חומר בלתי נערך לצורה בלתי נערכת ומהות בלתי ראוי לישות בלתי ראוי הנבעל ממנו אשר בהיות הבעילה המתוארת לא היה קיום ומעמד למציאות להיות כל הרכבה מבקשת ערך ראוי ויחס נאות.
והרביעי העיקרי לסבתו לא תוכל שאת הוא בהיות השפחה יורשת גברתה ומגרשת אותה ר"ל יוצאת מתחת ממשלתה המכוון בזאת הגרישה היות המציאה המתוארת בשפחה בלתי מוסכמת לבחינה האלהית המתוארת בגברת אשר בהנחת זאת ההנחה לא תוכל הארץ שאת.