אמר כי האיש בעת שהוא שבע ומלא תאותו מן המאכל והמשתה הוא יבוז אל הנופת כלומר אפי' הנופת והוא המתוק מכל דבר זולתו לא יערב לו אז. אמנם האיש הרעב בעבור רעבונו אפי' הדבר המר שמדרכו שלא יאכל יהיה בעיניו מתוק. ומלת תבוס הוא מגזרת ועל הרי אבוסנו ואבוס עמים באפי ור"ל ידרוך על הנופת ולא יחשוב אותו לכלום.
ורמז בזה כי הנפש השבעה מתאוות העולם וכל אשר שאלו עיניה לא אצלה מהם היא תבוז אל החכמה הנמשלת אל הנופת כי לא תמצא החכמה עם קנייני העולם. אמנם הנפש הרעבה מקניני העולם ר"ל שנטרדו ממנה קנייני העולם לא שתהיה רעבה וכוספת אליהם היא תמצא הדברים שהם מרים בעיני הנפש השבעה והם קנייני העולם למתוק לנפשה ולמרפה לעצמה.
ואפשר שקרא נפש שבעה נפש האדם בעת שתהיה שבעה מן החכמה והענין שהשיגה ממנה דבר גדול. ואמר כי הנפש בעת שהשיגה מן החכמה שיעור גדול עד שתהיה ראויה בעבור זה להקרא נפש שבעה היא תבוז למחמדי העולם והוא אשר קרא אותם בשם נופת בעבור עריבותם על האדם. ואמר כי הנפש החכמה היא תבוז אל הקניינים הזמניים בידעה כי הם טובות מדומות ודבר בלתי קיים והם חוץ מעצמותה ותדבק בחכמה ובסודותיה אשר יהיו לה לבדה ואין לזרים אתה. אמנם הנפש הרעבה והיא שדבקה באהבת קנייני העולם הזה הכלה והיא ראויה שתקרא רעבה מפני שלא תשבע לעולם כי לא תחפוץ בחכמה המתוקה מדבש אלא הדברים שהם מרים על דרך האמת והם התאוות הגופניות והמדות המגונות והפחתיות וכל דבר כוזב הם מתוקות ונחמדות בעיניה ובהם תדבק.