בא החכם בפסוק הזה להעיר הרב שישמור חכמתו שמירת הנדיב שהוא מכלכל ונותן לאנשים הראוי להם ומונע מאשר אין ראוי לתת להם לא שיתן לכל אדם בשוה כי המרחיב מתנתו לרעים הזונים ולשיכורים מאבדי הון לא יקרא נדיב אלא מפזר הוא ומאבד שהוא משחית הממון וגורם רע לאיש השכור ההוא או הזונה. ולפיכך ראוי לנדיב שימנע הונו ולחמו מהאיש הזונה או השכור. וכן ראוי לרב שלא ילמד תלמיד שאינו הגון כי אז הוא חומס החכמה וגורם שם רע עליה ומביא התלמיד להרוס ולעלות במקום שאינו ראוי לו ויפול מטה מטה. ועל זה הענין אמר פתך אכלת תקיאנה ושחת דבריך הנעימים. באזני כסיל אל תדבר כי יבוז לשכל מליך. ועל שני הענינים הנזכרים אמר אחד מן החכמים אל תמסרו החכמה למי שאינו מאנשיה פן תחמסוה ואל תמנעוה מאנשיה פן תחמסו אותם. וכמו כן ראוי לכל חכם שישיג דבר חכמה שלא נכתב שיכתבנו כדי שלא יחמוס הראוי לדבר ההוא מאנשי דורו או מאנשי זמן אחר ולפיכך היו טורחים הראשונים לעשות ספרים. וכן ראוי לו שיכתוב בדרך שלא ישיג כל אדם המכוון בספר ההוא פן ישחית דבריו הנעימים ויבוז הסכל לשכל מליו לפי שהאמתות אינם נאותות לעם כולו. ואלו יפורש הדבר בספר יבואו רבים לדבר בו ויטיחו דברים כלפי מעלה והיה הנביא או החכם שהיה כותב הדבר ההוא מפורש מעיר הכלב הישן שיקום עליו. ואפשר שזה הפסוק יש לו דבקות עם הפסוק שלפניו שאמר ושחת דבריך הנעימים כלומר אם דברת עם האיש רע עין הפסדת דבריך הנעימים ואין לך לאכול עמו ולדבר עמו מדבר חכמה כי הוא כסיל ועל כן הוא רע עין.
ואחרי היותו כסיל באזני כסיל אל תדבר ואעפ"י שהזהרתיך לדרוש החכמה הזהר שלא תעבור הגבול לדרוש מה למעלה מה למטה והם העניינים שהם מעמד שכל והוא שאמר אל תסג גבול עולם ואל תקל בדברי ראשונים שכבר מתו והוא אמרו ובשדה יתומים אל תבא כי גואלם חזק רק הביאה למוסר לבך ואזנך לאמרי דעת. ואל תמנע מנער מוסר וגו' אתה בשבט תכנו ונפשו משאול תציל.