אמר כי רפואת הלשון והוא האזהרה ממותרי הדיבור הוא עץ חיים לבעל הלשון. וכן רפואת הלשון שתדבר במה שיביא אל עבודת ה' ית' ובהישרת בני האדם לקרבם אל ההצלחה הדבור שהוא על זה התואר הוא עץ חיים לבעל הלשון ואל אשר יקבלו החכמה והתורה ממנו. והוצרך לומר זה מפני שהוא שבח השתיקה וגנה הדיבור פעמים רבות ולפיכך בא לומר לא תחשוב שהדיבור בכלל הוא רע כי הדיבור הטוב והוא אשר כנה אותו במרפא לשון הוא כעץ חיים.
וסלף בה ר"ל כשהדיבור לא יהיה בדבר טוב רק יהיה עוות בלשון הוא שבר ברוח הן ברוח בעל הלשון הן ברוח המקבל שוא ודבר כזב ממנו.
ואחרי שסלף בלשון גורם שבר ברוח אויל הוא מי שינאץ מוסר אביו או רבו שהוא אביו האמתי המסיר סלף מלשונו והאיש שהוא שומר תוכחת מוכיחיו מורה היותו ערום כי עוות הלשון הוא גדול ההיזק כי בבית איש צדיק תמצא שיהיה בו חוסן רב כלומר ממון גדול. ובפעולת איש רשע שיוליד בביתו ויהיה סלף בלשונו תבוא על אותו הבית מכה נעכרת ולא כן שפתי חכמים כי הן יזרו דעת. אמנם לב כסילים לא כן. ולא די שהפעולות הרעות שעושים האוילים והרשעים הם תועבת ה' כי תועבת יי' הוא כל דרך הרשע אלא אפילו הזבח שמביאים הוא ודאי נתעב לפניו ית'. אמנם האיש שהוא מרדף צדקה יאהב אותו ה' וכל שכן שזבחם רצוי. ואחרי שדרך הרשע הוא תועבת ה' אין לתמוה אם ישלח מוסר רע לעוזב אורח הישר שנתן לפניו ואחז דרך רשע ודין הוא שהאיש שהוא שונא תוכחת ימות. ולא יחשוב אדם להסתיר מעשיו מה' כי שאול ואבדון נגד ה' אף כי לבות בני אדם. ועם כל זה לא יאהב לץ הוכח לו אל חכמים לא ילך ויהיה לו לב שמח וייטב פנים ולא יתעצב בעבור חטאים שקדמו לו וכאשר יחול עליו עונש אלהי ויהיה בעצבת לב אז יעמוד ברוח נכאה. אמנם לב האיש הנבון הוא לעולם יבקש דעת ופי הכסילים ירעה לעולם אולת ולא יהיו לעולם שמחים בחלקם. ועליהם אמר כל ימי עני רעים וקרא עני האיש שאינו שמח בחלקו כי הוא עני באמת אמנם האיש שהוא טוב לב כלומ' שהוא שמח בחלקו משתה תמיד.