אמר כי האדם המבזה הדברים הנאמרים לו הן דרך מצוה שיצוהו לעשות מצוה ותקל בעיניו אותה המצוה הן הדברים הנאמרים לו דרך עצה הוא ראוי שיחבל כלומר שיקבל עונש על בזותו המצוה או העצה. ואם הדבר שיבוז לו הוא מענייני העולם הזה העונש שיקרהו הוא עונש זמני. ואם המצוה שיבוז לה היא ממצות האלהים ית' ומצות מורי התורה יהיה העונש שיקרהו זמני ורוחני כשיעור המצוה שיבוז לה.
וירא מצוה כלומר מי שהוא ירא מן העונש והוא שומר המצוה שיצוהו מנהיגיו ומוריו וכל שכן מצות ה' הוא ישולם כלומר האיש שהוא על זה התואר ישולם לו גמול טוב. או יהיה ביאור ישולם יעמוד בשלום. ואפשר שכוון המחבר לומר שלא יבוז אדם אל המצות שהם קלות בעיני דעתו הקלה והחסרה לפי שלא נוכל לדעת תכלית כל מצוה ומצוה ואין לנו להביט לקלות המצוות לפי קלות דעתינו רק נצטרך להביט לגדולת המצוה ית' שמו ולפיכך אמר בז לדבר כלומר מי שיבוז אפי' לדבר שיראה בעיניו קל יענש על זה או ראוי שיענש. אמנם מי שהוא ירא ומקיים אי זו מצוה שתהיה ישולם לו גמול טוב או יעמוד בשלום בעולם הנשמות שכולו שלום. או יאמר בז לדבר אשר יחבל לו כלומר שיזיקהו ויתרחק ממנו ומוסף על זה שהוא ירא מצוה כלומר מצות האל ית' ומורי תורתו הוא יהיה בשלום או ישולם לו גמול מעשיו הטובים.
כי התורה שיורה החכם לאנשים הוא מקור חיים לסור ממוקשי מות. והשכל הטוב שילמוד האיש מן החכם יתן חינו בעיני ה' ית' ואדם. והדרך של אנשים בוגדים היא דרך איתן כלומר לא סלולה. וסמך אליו כל ערום יעשה בדעת כלומר הסבה שהאיש הוא בעל שכל טוב יהיה הוא בעל חן שבעבור ערמתו יעשה עניינו בדעת. ודרך בוגדים היא דרך לא סלולה בעבור שהכסיל שהוא הפך מערום הוא יפרוש אולת ואם ישלחהו מלך או נגיד במלכותו יהיה מלאך רשע או יפול בדבר רע. אמנם החכם הערום יהיה ציר אמונים וגורם מרפא לו ולשולחיו. ובדין שיפול בענין רע מלאך רשע כי רש וקלון ראויים אליו ולכל איש שפורע מוסר אמנם החכם שהוא שומר תוכחות יכובד.